.

 
 
 
 
 
 
 
 
 








.
.

שיתוף הקשב

שיתוף הקשב הוא תהליך של התחלקות התינוק עם הזולת בהתנסות חושית - הסתכלות, מגע או הקשבה - בגורם שלישי, חפץ או אירוע. יוזמת השיתוף נעשית בהצבעה, או בהובלת המבט של הזולת אל המטרה של הקשב המשותף.

התהליך של שיתוף הקשב מניח את היסודות; החיוניים להתפתחות החברתית, הלשונית והקוגניטיבית העתידית של הילד.

בחודשים הראשונים של חייו, התינוק מביט בעיקר במבוגר המטפל בו. לקראת גיל חמישה חודשים מבטו מתחיל לנוע אל חפצים ואירועים שמתרחשים בסביבתו.

תנועה ספונטנית של הצבעה מופיעה כבר בגיל שלושה חודשים אך החוקרים סבורים שרק לקראת גיל שנה היא מקבלת את משמעותה כהתכוונות רצונית ונשלטת.

חוקרי התפתחות הילד מבחינים בין שני סוגים של הצבעה: proto-imperative שבה הילד מבקש חפץ מסויים ו-proto-declarative שתפקידה שיתוף הקשב. שתי המחוות זהות וההבחנה ביניהן יכולה להיעשות רק לפי מידת שביעות הרצון של התינוק לתגובת המבוגר.

לקראת גיל שנה מתחילות להופיע אצל התינוק כל התכונות הייחודיות למין האנושי: הליכה על שתיים אחיזת פינצטה, מילים ראשונות וההבנה שהאחרים הם בעלי כוונות ואת הקשב שלהם אפשר ללוות, לכוון ולקחת בו חלק.

תהליך שיתוף הקשב הולך ומשתכלל. התינוק מצביע על חפץ או אירוע לא-מוכר ובוחן את פני המבוגר כדי לקרוא את התגובה הרגשית שלו לגורם השלישי. היות והחדש טומן בחובו סכנה אפשרית, שיתוף הקשב ובחינת החוויה הרגשית של המבוגר מרגיעה את הילד ומעניקה לו טיוטה בסיסית לוויסות חששותיו ופחדיו.

לקראת גיל שנה וחצי הילד משיג הבנה מלאה של החוויה המשותפת. כאשר בדעתו ליזום את השותפות הוא דואג ללכוד את המבט של המבוגר לפני שהוא מצביע על הגורם השלישי וכאשר זה נמצא מחוץ לשדה הראייה - מאחורי המבוגר, למשל - הוא מגביר את הווקליזציה ואת מחוות ההזמנה לעיון המשותף.

הצורך לחלק עם הזולת את הנושא של הקשב שלנו הוא מאפיין ייחודי של המין האנושי. בקרב עולם החי, מפגש המבט משמש לפיענוח כוונות האחר למטרת הישרדות. שיתוף הקשב וכל המשתמע ממנו הוא תהליך של למידה אנושית. גורי קופים שגודלו על-ידי בני אדם למדו את סימני ההתכוונות ואילו גורי קופים שגדלו בטבע לא הראו כל הבנה של אותות שיתוף הקשב.

האדם שחרר והרחיב את גבולות מערכת הקשב ופיתח את השיתוף של צאצאיו בחווית הקשב כאמצעי ראשוני להכרת העולם, לתקשורת, להקניית השפה ובשלבים מאוחרים יותר להעברת מורשת התרבות

אין אנו יודיעם מהו המניע לשיתוף הקשב אך הניסיון מלמד אותנו שתגלית ההשתתפות בקשב גורם לילד הנאה רבה. חוויות שיתוף הקשב מתוארות כ"רגעים לויסות הדדי של רגשות, לפתרון בעיות, כמשא ומתן לכוונות תקשורת ולהעברה של משמעויות תרבותיות". באמצעות הקשב המשותף ההורה מסייע לילדו להתמקד, מסיר גורמי הסחה, מתחים את גבולות החופש של הקשב, מכוון אל העיקר, אל הרלבנטי באירועי הסביבה.

ההורה והתינוק אינם שותפים פסיביים, הם יוצרים את מפגש הקשב וממסדים אותו כתשתית לתקשורת, להישענות, ללמידה סופגת ולאחדות רגשית.

הקשב המשותף מהווה בסיס ראשוני לתחושת האמפתיה העתידית: "אני מבין מה קורה כרגע במוח שלך ואתה מבין מה קורה כרגע במוח שלי ואני גם יודע מה אנחנו מרגישים כרגע".

עם הופעת השפה, החל מגיל שנה, מתחילה ההתייחסות מילולית אל הגורם השלישי, אל מושא הקשב המשותף. מחקרים שבחנו את הפן של התפתחות השפה אצל הילד העלו שלזמן המוקדש לשיתוף הקשב והמידה בה ההורה העניק ליווי מילולי לתהליך, השפעה מכרעת על הכשרים התקשורתיים-מילוליים העתידיים של הילד.

ילדים שסובלים מאחת התסמונות של הקשת האוטיסטית נמצאו לוקים בקשב המשותף ושיטות טיפוליות רבות בהפרעה כוללות את הפיתוח המוקדם של היכולת השיתופית שלהם.

ב"מודל מערכת הקשב" שפותח בשנים אלה על-ידי הפסיכולוגים הועלתה הסברה שההכרה החברתית האנושית בנויה על שני סוגים של קשב. מנגנון קשב אחד ממונה על עיבוד הגירויים שמחוץ לאדם ומנגנון שני, המנוהל על-ידי רשת עצבית נפרדת, מקשיב לאירועי הפנים שמתרחשים בתוך האדם. בהתפתחות התקינה, שני המנגונים האלה מגיעים לשיתןף פעולה ומאפשרים את איחוד המידע על העצמי ועל הזולת. לפי תיאוריה זו, אחד הגורמים הסיבתיים לתמונות הקליניות של הקשת האוטיסטית הוא שיבוש בקשר בין מנגנונים מוחיים שונים אשר מונע - בין שאר הנזקים הקוגניטיביים - גם את היווצרות הקשב המשותף.


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם