Paracelsus
1536















.

פרצלזוס
פרצלזוס נחשב למבשר הטיפול התרופתי הכימי וההוגה המקורי ביותר של הרפואה בתקופת התחייה. דעותיו החדשניות התנגשו עם תורת גאלן שלא ניתנה לעירעור בעולם הרפואה של בני דורו. הוא דחה בבוז את תורת אריסטו "הידע נוצר ברוח האדם ולא בטבע".

הוא האמין - רעיון מגוחך ביותר בתקופתו - שפצע יירפא אם ימנעו את זיהומו ולא אם יישפכו עליו שמן רותח או יקטעו את האבר עליו הוא נמצא. על אף העובדה שהוא הצליח לרפא מחלות שלא ניתנו לטיפול בימיו, הוא הואשם בנוכלות ובהתחזות, ונאלץ למלט את נפשו פעמים רבות - לגלות רחוקה מפני חימת עמיתיו.

ספרו The Great Surgery Book מנציח את תורתו ואת השקפת עולמו שהמחלה והבריאות מותנות בהרמוניה שקיימת בין האדם - המיקרורוסמוס - לבין הטבע - המאקרוקוסמוס.

רופא ומנתח, פילוסוף ותיאולוג, מטלורג ואלכימאי, מכשף ואיש מדע, איש רפואה נודד ואבי מדע הרוקחות, פרצלזוס היה גאון מהסוג שאינו מסוגל להתכופף אל הבינוניות, שבז לחשיבה דוגמטית ורוכש רק אויבים ומעריצים.

I am ... greater than those to whom you liken me... I can prove to you what you cannot prove ...each little hair on my neck knows more than you and all your scribes

Theophrastus Phillippus Aureolus Bombastus von Hohenheim בן של רופא מפורסם -נולד בשוויץ בשנת 1493. הוא כינה את עצמו "פרצלזוס" היינו גדול יותר מצלזוס, הפילוסוף והרופא הרומי הדגול מהמאה השנייה לפני הספירה.

הוא היה בן דורם של קופרניקוס, לותר, דה וינצי ואנשי שם; רבים נוספים שניפצו את הקיפאון המחשבתי של ימי הביניים והולידו את העולם המודרני.

לאחר שאביו הכיר לו את עולם הרפואה, את סגולות הריפוי של הצמחים והמינרלים ופתח בפניו את רזי האלכימיה, פרצלזוס נכנס, בגיל 16, לאוניברסיטת בזל ללימודי רפואה וכירורגיה. לימודיו לא האריכו ימים, לאחר מספר חודשים הוא הואשם במעשי כשפים ונאלץ למלט את נפשו. פרצלזוס הנער יצא לחיי נדודים במהלכם הוא התפרנס מחיזויים אסטרולוגיים ומניהול טקסים של תורת הנסתר. במהלך נדודיו הוא רכש ידע מאלכימאים, דרווישים, מכשפות, צוענים, קוסמים וזכה לגלות את הסוד הגדול, את ה-alkahest הממיס האוניברסלי, משאלת לבם של האלכימאים.

את התמחותו כרופא וכמנתח הוא רכש בעבודתו במסגרת חילות של שכירי חרב שלחמו, בכל ארצות אירופה, באין-ספור המלחמות שאיפיינו את התקופה.

בגיל 34 פרצלסוס מונה למרצה באוניברסיטת בזל. משרתו, כמו לימודיו באוניברסיטה, לא האריכה ימים. התקפותיו הארסיות על תורת גאלן - תורה חסרת תועלת שלא יכולה להוביל לאבחון של מחלה כלשהי - זיעזעה וקוממה את הפקולטה שדרשה את פיטוריו ואת החרמתו של פרצלזוס. הוא סולק מהאוניברסיטה אך הורשה לשאת את דבריו במסגרת "פחות" אקדמית בעיר בזל.

הוא הרצה על טיפול רפואי רדיקלי שכלל הכנה ורישום תרופות, בדיקת הדופק והשתן ודרכי טיפול במחלות ובפציעות. בניגוד לנהוג בימיו, פרצלוס לא הרצה בלטינית כי אם בגרמנית ופתח בכך את עולם הרפואה לקהל שומעים שמעולם לא הייתה לו גישה אליו.

פרצלזוס הציג את תפיסתו החדשנית שגוף האדם הוא שלמות אורגנית וריבונית וכפוף לאותם כוחות הטבע שבעלי-חיים והצמחים כפופים להם. תפקיד הרופא הוא לסייע לגוף למצוא את משאבי הריפוי שטמונים בו על-מנת לרפא את עצמו.

הוא היה חלוץ השימוש בחומרים כימיים ובמינרלים ברפואה. בגוף האדם חייב להיות קיים מאזן של מינרלים וכאשר המחלה מפרה את המאזן הטבעי הזה, התרופה - החומר הכימי החסר - תחזיר לגוף את התפקוד התקין.

מאחורי המגלומניה, האלכימיה ודימוי המכשף ורופא-האלילים של פרצלזוס הסתתרה מנה גדושה של שכל ישר. הוא הזהיר את הרופאים ממתן מנה מוגזמת של כספית והתנגד בחריפות להקזת דם - שיטת הטיפול השכיחה ביותר שניתנה, ללא אבחנה לרוב המחלות.

Many have said of Alchemy, that it is for the making of gold and silver. For me such is not the aim, but to consider only what virtue and power may lie in
medicines.

"הרופאים חייבים לטפל בכל אחד, עני ועשיר ולגבות תשלום לפי יכולותיו של החולה. ואם לחולה אין כסף יש לטפל בו ללא תשלום. הרופא חייב לרכוש ל חוליו את אותה מידה של חמלה שהאל רוכש לבני האדם."

בשנים האחרונות של חייו, ספריו של פרצלזוס הוחרמו על-ידי השלטונות והוא נע ונד מארץ לארץ מסתתר מפני החוק ומפיץ בסתר את תורתו. חסידיו התקבצו והקימו את האגודה של פרצלזוס לרפואה ולכימיה שהמשיכה בפועלו של האלכימאי. במחצית המאה ה-17 הרעיונות של פרצלזוס התפשטו בכל רחבי אירופה ולאחר מאה שנים של דיונים ומחלוקות, קהיליית המדענים קיבלה את חלקה של הכימיה ברפואה ואת העקרונות הטיפוליים של פרצלזוס.






Ambroise Pare
1540



הספרים המנתחים
בשנת 1540 הנרי השמיני, מלך אנגליה; משושלת טודור, איחד את חברת הספרים עם אחוות המנתחים ויצר את האיגוד - הגילדה - של "ספרים-מנתחים" שתפקד במשך למעלה משני עשורים.

בתקופה העתיקה מלאכת הניתוח היתה בגדר אומנות שבוצעה בידי הספרים. באשור הקדומה הסמלים של הסכין והספרים זהה, עדות לספרים-מנתחים עולה גם מהספרות המצרית העתיקה והספרים הרומים עסקו בניתוחים פלסטיים כמו הסרת אות העבדות מגופם של עבדים משוחררים.

בראשית ימי הביניים הניתוחים נערכו בידי הכמורה, אולם לאחר שפסק דין מטעם האפיפיור אסר על הכמרים לעסוק בשפיכת דמים, הספרים, שהיו מומחים לשימוש בתער הוכשרו באומנות הניתוח.

הספרים ביצעו הקזות דם - הטיפול השכיח לכל מחלה - עקירות שיניים והמיומנים שביניהם עסקו אף בהסרת קטרקט, הוצאת אבנים מכליות ובכריתת אברים.

במהלך המגפה השחורה שהשתוללה במאה ה-14 וה-15 באירפה "ספרים מעופפים" עברו מעיר לעיר ובאוהלים שהקימו פתחו מרפאות זמניות והציעו את שרותי הרפואה שלהם.

הסמל המסחרי של הספרים המנתחים - והספרים היום - הוא המוט עם הפסים האדומים לבנים. האדום מסמל את הדם, הלבן את חוסם העורקים והמוט את המקל שהחולה החזיק ולחץ בידו להרחבת העורקים.

מאגודת הספרים המנתחים יצאה אחת הדמויות המופלאות של רפואת המאה ה-Ambroise Pare.16 נשלח, בהיותו בן 13 להיות שוליה של מנתח-ספר ובגיל 19 השלים את הכשרתו בבית החולים המפורסם Hotel Dieu בפריס. בתום לימודיו הוא הצטרף לצבא כמנתח גדודי. הטיפול בפצועי קרב נחשב לעיסוק נחות שהרופאים הפקידו בידי הספרים-מנתחים. אבק השריפה, הנשק החדש, נחשב בימים ההם לרעיל ופצועי הירי והפגזים טופלו באמצעי הנורא של צריבה בשמן רותח.

במהלך המצור על טורין, השמן לצריבת פצעי החיילים אזל וכדי להקל על סבלם פארי רקח משחה משמני הורדים והאלה ומרח אותה על פצעיהם. להפתעתו, פצעי החיילים שטופלו במשחה המרגיעה הגלידו מהר וטוב יותר מאלה שנצרבו בשמן רותח. התגלית היכתה אותו בהלם ולימדה אותו ענווה. החל מהיום הזה הוא יצר תפיסה חדשה, הומנית של תפקיד הרפואה."אני חובש את הפצע אך האל הוא שמרפא אותו". במקום למקד את כל משאביו בתהליך המחלה, פארי החל לגלות ענין בחולה באדם הנתון במצוקה -עצמו. פארי פרסם את ממצאי טיפוליו החדשניים בספרו Method of Treating Wounds בשנת 1545






Andres Vesalius
1543




וסליוס
בשנת 1537 אנדרה וסליוס נבחר לראש הפקולטה לכירורגיה ולאנטומיה של אוניברסיטת פדואה והעז לנפץ לראשונה את ההגמוניה המפוקפקת של גלן ששלטה אלף חמש מאות שנים בעולם הרפואה.

דור שלישי של אנשי רפואה, אנדרה וסליוס רופא ומנתח בלגי פירסם בשנת 1543את ספרו מבנה גוף האדם "De; Human Corporis Fabrica" שבעה כרכים מאוירים על-ידו שמתארים בגישה מקורית ומהפכנית לתקופתו - את גוף האדם. עבודה זו הפכה לאטלס המאויר - לספר הלימוד האמין הראשון - לאנטומיה של האדם.

וסליוס התנער מהדוקטרינות השגויות של אריסטו וגלן ופנה לתיאור פיזיולוגי ואמפירי של גוף האדם. למרות מעמדו הרם של וסליוס כרופא אישי של מלכים, ידה הארוכה של האינקוויזיציה הצליחה להשיג אותו. הוא הואשם ברצח -בניתוח גופת אדם שליבו עוד פעם -ובכפירה. התערבות המלך הצילה אותו מהגרדום והוא נדון לעלייה לרגל לירושלים ממנה הוא לא חזר. בשובו הביתהאוניתו עלתה על שרטון וטבעה ליד האי היווני זקינתוס.







המיקרוסקופ
1590



המיקרוסקופ
כבר במאה הראשונה לספירה מוזכרות "זכוכית שורפת" ו"זכוכית מגדלת" בכתבים של פילוסופים רומאים אך השימוש בעדשות החל רק בסוף המאה ה-13, עם המצאת המשקפיים.

המצאת המיקרוסקופ בראשית המאה ה-17 פתחה חלון אל עולם מדהים שהעין טרם חזתה בו. לתגלית אבות רבים. ההמצאה מיוחסת לאופטיקאי ההולנדי Zacharias Janssen שפיתח, עם אביו את הפלא החדש.

לא רחוק מהם הייתה חנותו של Hans Lippershey שגם הוא נמנה בין ממציאי המיקרוסקופ. הרעיון להמצאת המיקרוסקופ עלה -כך מספרים- כאשר ליפרשיי שמע בחנותו שני ילדים מגלים שכאשר הם מחברים שתי עדשות, הכנסייה ממול גדלה.

ב-1609 גליליאו, אבי הקוסמולוגיה, שמע על הניסויים שנערכים, חקר את עקרונות ההגדלה של העדשות ובנה את הטלסקופ שפתח בפניו את מיסתורי השמיים והחלל.

המיקרוסקופיה קיבלה מעוף בזכות עבודותיו של Anton Van Leeuwenhoek. ליבנהוק פגש את המיקרוסקופ הגולמי הראשון בהיותו שוליה בחנות לכלי מיטה. ללא השכלה פורמלית, הוא פתח חנות לבדים ובשעות הפנאי שלו עסק בתחביב של ליטוש עדשות ושכלול המיקרוסקופ. בטכניקות הליטוש שהוא המציא, ליבנהוק שכלל את עוצמת ההגדלה של המיקרוסקופ הראשון פי 270 והחל לצפות בעולם חדש שאיש לא ראה לפניו.

השמועה על תצפיותיו הגיעה לחוגים של אנשי מדע וליבנהוק החל לשלוח מכתבים ל - Royal Society of England ול- French Academy בהם הוא מתאר - בשפה פשוטה ועממית, אך בדיוק ובאובייקטיביות רבה - את ממצאיו החלוציים על חיידקים, על החיים השורצים בטיפת מי שלולית, על גופיפי מחזור הדם. כאות הוקרה לתרומתו האדירה למדע, החברה המלכותית האנגלית העניקה לו חברות של כבוד, ליבנקהוק התרשם מאוד מהמחווה אך מעולם לא מצא זמן לנסוע ללונדון כדי לקבל את תעודת הכבוד. בסקרנות שלא ידעה שובע, בעקשנות ובכישרון רב, ליבנהוק המשיך בתצפיותיו ובדיווח עליהן עד סוף ימיו. "העבודה - כתב ליבנקהוק באחד ממכתביו - שאני עוסק בה מזה שנים רבות לא נעשתה כדי לזכות בשבחים שאני נהנה מהם היוםכי אם מתוך תשוקתי לידע, שקיימת בי יותר מאשר ברוב האנשים. וכל אימת שאני מגלה משהו לא רגיל אני רואה כחובתי לתעד את תגליתי כדי שכל האנשים המלומדים ישמעו עליה".

התיאור הראשון של התא מיוחס לפיזיקאי ומיקרוסקופיסט האנגלי Robert Hooke שפרסם ב-1665 את Micrographia, הספר החשוב הראשון שנכתב על המיקרוקוסמוס.

הגבול העליון להגדלה של המירוסקופ האופטי, שעובד על אלומת אור, הוא כאורך הגל של האור היינו 1/2000 של המילימטר. המיקרוסקופ האלקטרוני המאפשר הגדלה של פי מאה אלף הומצא ב-1931 על-ידי שני מדענים גרמנים Ernst Ruska ו-Max Knott. במיקרוסקופ האלקטרוני במקום אור משתמשים באלומת אלקטרונים ואת מקום העדשה ממלאים אלקטרו-מגנטים חזקים. אלומת האלקטרונים משאירה את רישומה על מסך פלורוסצנטי או על סרט צילום.

השכלול הבא היה מיקרוסקופ מינהור סורק שהומצא ב-1981 על-ידי Heinrich Rohrer ו-Gerd Binnig ובאמצעותו ניתן לסרוק את פני השטח של חומרים לצלם עד לידי הגדלה של אטומים בודדים.

המיקרוסקופיה הלכה והתפתחה וחוללה מהפכה בתחומי מדע רבים כמו הפיזיקה, הרפואה, הכימיה, המיקרואלקטרוניקה והביולוגיה.







Rene Descartes
1664



רנה דקרט
לאחר מאות שנים של תפיסות ופרשנויות מוטעות על הגורמים והמנגנון של הכאב, רנה דקרט, פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, העלה את הסברה על הקשר בין התחושות הפריפריאליות לבין המוח. במסגרת התיאוריה שלו על יחסי הגומלין בין גוף לנפש, דקרט הציע את הרעיון שהתחושות שמתעוררות בגוף עוברות ישירות ונתפסות במוח, כלומר שהתפיסה החושית היא למעשה פעילות של המוח.

דקרט הוגה דעות גדול לא הצטיין בהסבריו האנטומיים, אך נימוקיו לתפקידה של בלוטת האצטרובל - על אף היותם שגויים - מעניינים. "לדעתי", כותב דקרט ב-Treatise of man "הבלוטה הזאת היא המושב המרכזי של הנפש, המקום בו נוצרות כל המחשבות. הסיבה שאני מאמין בכך היא שאינני מוצא שום חלק אחר במוח - מלבדה - שהוא אינו כפול. היות שאנורואים עם שתי עיניים תמונה אחת ושומעים עם שתי אוזניים קול אחד, ובקיצור חושבים רק מחשבה אחת, מן ההכרח שהרשמים שניכנסים דרך שתי עיניים ושתי אוזניים יאוחדו לפני שהם מגיעים אל הנפש. ואין למצוא בכל המוח, פרט לבלוטה זו, מקום כזה. יתר על כן, היא נמצאת באתר הנוח ביותר לתפקיד זה, במרכז כל השקערוריות, מוקפת ונתמכת על ידי הענפים הדקים של עורקי הראש שמביאים את רוח הדברים אל המוח".

דקרט שרטט את "נתיב הכאב" מהאש שבאה במגע עם הרגל ועד רישומו במוח, ודימה את תחושת הכאב ל"צלצול פעמון", לאות אזהרה. הסכימה הפשטנית הזאת של הרפלקס הייתה הצעד הראשון בהתפתחות תורת הרפלקסים המודרנית. היא לא השתנתה - ועמדה ביסוד הפיזיולוגיה - במשך למעלה מ-300 שנים







Thomas Willis
1664



תומאס וויליס

פרופסור באוקספורד, Thomas Willis הוא מחבר הספר הראשון - Cerebri anatomi - על הפיזיולוגיה והאנטומיה של מערכת העצבים.

ויליס היה חסיד תורת פרצלזוס ועמד בראש התנועה האנגלית לאיאטרוכימיה. עבודותיו הראשונות עסקו בחקר הכימיה למטרות רפואיות.

ב-1662 הוא כינס קבוצה קטנה של אנשים שניגשו -במעין מעבדה-משחטה- על דרך האלכימאים, להרפתקה מקאברית של פתיחת גולגולות וגילוי המוח.

בתקופה שבה עוד הלב היה מרכז המחשבות והמוח איבר נעדר כל חשיבות כמו - כדברי הפילוסוף Henry More - "קערה של חלב שהחמיץ", ויליס נטל על עצמו את האתגר הנועז לחקור את המוח, "לפתוח את המקומות הסודיים של רוח האדם".

כמו מגלה של ארץ לא-נודעת, ויליס מיפה את המוח והעניק שמות לטריטוריה החדשה. הוא עשה הבחנה בין הרמות המוחיות, בין החומר האפור לחומר הלבן וטבע מונחי יסוד כגון נירולוגיה, המיספירה, אונה ועוד. הוא גילה את "circle of Willis" מערכת עורקים דמוית טבעת בבסיס המוח, מיספר את עצבי הגולגולת, תיעד את רשת העצבים ואת מחזור הדם במוח.

יצירה חשובה נוספת של ויליס Pharmaceutice rationalis יצאה לאור ב-1674. זוהי העבודה המדעית הראשונה שנכתבה על הפרמקולוגיה שמסכמת את הידע, עד המאה ה-17, על מכלול התרופות.

יותר ממפעלו המדעי, ויליס התפרסם בזכות אירוע מוזר שהוא מתעד בכתביו. הסיפור הפיקנטי מענין כשלעצמו אך מדהימה ממנו ההתנהגות "המדעית" של משתתפיו. נערה צעירה, משרתת במשפחה אמידה נכנסה להיריון מהבן של מעבידיה. הנערה הסתירה את מצבה וכאשר היא ילדה בטרם עת ולד מת, היא החביאה את  גופתו. התינוק המת נמצא, הנערה הואשמה ברצח ונדונה להוצאה להורג בתלייה. לאחר השלמת פסק הדין, גופת הנערה הובאה ל"מטבח האלכימאים" למטרת המחקר האנטומי. כאשר החלו לבתר את הגופה, הנערה החלה לתת סימני חיים ובמקום לימודי אנטומיה, החוקרים פנו לפעולות החייאה. כדרכם של מדענים דקדקנים, הם רשמו כל שינוי שהתחולל בתהליך החזרה לחיים של הנערה. כל גוון בצבע עורה, כל מילימטר בירידת הנפיחויות שלה, בעליית הדופק וקצב הנשימות שלה. התיעוד המדעי של החייאת הנערה לא פחות מקאברי מתיאור מפורט של אוטפסייה מבחילה. אגב, היא זכתה בחנינה, הקימה משפחה וחיה באושר...

בתהפוכות המדעיות הכבירות של המאה ה-17 האיש ופועלו נשארו מעט בצל. ספרו המרתק של .Carl Zimmer, סופר המדע האמריקאי, שראה אור ב- Soul Made Flesh, The Discovery 2004 of the Brain and How It Changed the World. החזיר לתודעה של הציבור את דמותו המרשימה והנועזת - ואת פועלו שובר המוסכמות ופורץ הדרך - של הרופא הקטן מאוקספורד.






Luigi Galvani
1780




Luigi Galvani הוא אנטומאי איטלקי שערך ניסויים ב-animal elecricity וביסס את התיאוריה של ה-bioelectrogenesis. העצבים אינם צנורות של פעילות הידראולית אלא מוליכים של זרם חשמלי.

במהלך חקר שרירי הצפרדע, גלווני עלה על תגלית מקרית, מרעישה. הוא שיפד רגלי צפרדעים על מתקן ממתכת וכאשר הוא נעץ בהן אזמל , נוצרה עווית ברגלי הצפרדעים חסרות החיים.

גלוואני פירסם את תגליתו במאמר Commentary on the Effect of Electricity on Muscular Motion ופירש אותה כחשמל חייתי, סוג חדש של חשמל שמופק ברקמות של בעלי החיים.

הקהילייה המדעית התעלמה - בזילזול - מהממצא המקרי ואילמלא התערבותו של הפיזיקאי האיטלקי Allessandro Volta הוא היה נשכח ונעלם מעל במת המדע. וולטה חקר בעצמו, מזה עשרות שנים את התופעה המיסתורית - בימים ההם - של החשמל. הוא קרא תיגר על הפרשנות של גלווני וטען שממצאי ניסויו הם תוצאה של גירוי חשמלי שרגלי הצפרדעים העבירו בין; שתי המתכות ולא זרם חשמלי שנוצר בחומר הביולוגי. הויכוח בין שני המדענים תפס תאוצה ופילג את אנשי המדע לשני מחנות אולם - בניגוד למחלוקות הרעשניות והמרושעות של פרשיות העבר - הוא נשא אופי אבירי, כשכל אחד מהיריבים מחמיא לעבודתו של עמיתו.

המחלוקת הוכרעה ב-1848 לאחר שיכלול אמצעי המדידה והמחקר על-ידי -Emil du Bois Reymond פיזיקאי גרמני, שהוכיח שכאשר מגרים עצב, נוצר דחף חשמלי בר מדידה שזורם במהירות גדולה לאורך העצב וגורם להתכווצות השריר. טיעונו של גלווני שמסר במערכת העצבים מועבר בעזרת חשמל שמופק ברקמה האורגנית אושר. וולטה הפסיד בויכוח אך הרוויח במהלכו את המצאת הסוללה החשמלית






Franz Joseph Gall
1808



פרנץ ג'וזף גל

על מפתן המחקר המודרני של המוח ניצב Franz Joseph Gall נירואנטומיסט גרמני, חלוץ חקר מיקום התפקודים הרוחניים במוח.

רעיון מיקום השפה המדוברת באונה הקדמית הוצעה לראשונה על-ידי גל. תלמידו, Bouillaud פרסם בשנת בשנת 1826 עדויות קליניות שמאששות את הנחת האזורים המוחיים והגן במשך עשרות שנים - למול ההתנגדות החריפה של הקהיליית המדעית - על רעיון האזורים המוחיים של המורה שלו.

ההוכחה המדעית המנומקת הראשונה למיקום הפקת הדיבור במוח הוצגה בשנת 1861 על-ידי הנירולוג הצרפתי Paul Broca והאזור המוחי נקרא על שמו, אולם ברוקה לא ניכס לעצמו את התגלית ובדברים שנשא בפני האקדמיה המלכותית הצרפתית הוא העניק את הקרדיט לפרנץ ג'וסף גל:

"Gall ..was the author of ... scientific revolution ... He had the undisputable merit of proclaiming the great principle of cerebral localization, which - it may be said - was the starting point of the discoveries of our century concerning the physiology of the encephalon."

גל השתתף בקרב ווטרלו כרופא צבאי והוא הראשון שהצביע על קשר אפשרי בין פציעות ראש לבין הפרעות לשוניות והגה את רעיון האזורים המוחיים.

המוניטין העולמי של גל בא מפיתוח תורת הפרנולוגיה שמתיימרת לזהות את אופיו ואת אישיותו של האדם על-פי מבנה הגבשושיות שעל גולגלתו.

דעותיו המהפכניות על מיפוי המוח והביסוס המדעי המפוקפק של תורת הפרנולוגיה עוררו את זעמם של הכנסייה ושל המדענים בני ארצו והוא נאלץ להימלט לצרפת. אך מזלו לא שפר עליו וגם בצרפת הוא התקבל בעוינות רבה על-ידי הממסד המדעי ה- Institute de France של נפוליאון. הגוף הדתי התקומם נגד הרעיון המשפיל שרוח האדם - תפארת יצירת האל - חבויה בעיסה האפרורית שבגולגולת ואילו נפוליאון - לדעת היסטוריונים ציניקנים - התנגד לתורת הפרנולוגיה משום שהיא לא החמיאה דיה לגבשושיות שעל גולגולתו. בקרב החוגים הנוצצים של יחסני פריס גל הפך לסלבריטי מבוקש.

בין השנים 1820-1842 הפרנולוגיה זכתה לעדנה בכל שכבות הציבור. גל נסע מעיר לעיר והציג את תורתו -תמורת תשלום כרטיס כניסה- בפני הקהל הרחב. לתורת הפרנולוגיה קמו חסידים רבים, מגידי העתידות ורופאי האליל שצירפו אותה אל המפה האסטרולוגית, קלפי הטארוט וקריאת כף היד, הבורגנות האמידה שפנתה אליה בכל החלטה, בחירת בן או בת הזוג, העסקת עובד, בחירת מקצוע והיא העפילה עד לחוגים של אנשי רוח, סופרים ואומנים כמו בלזק, סטנדהל, הגל, מרקס, ביסמרק, אמילי ברונטה, ג'ורג' אליוט, וולט ויטמן, ועוד.

גל היה איש נמרץ, ראוותני, נהנתן, נדיב ובעל דעות מתקדמות מאוד לתקופתו. הוא הטיף לסובלנות "לכל אחד מגיעה הזכות להיות הוא עצמו וסובלנות ללא-גבול לכל מה שלא משבש את חיי החברה היא חובה מקודשת." הוא דגל בהענקת השכלה לכל ולחם בגזענות " לכל בני-האדם אותו מוח ואותם כישורים ונטיות. הכושי והאירופי עומדים על אותה רמה בסולם הדרגות של ממלכת החי." הוא נאבק לשיפור היחס והטיפול באסירים ובחולי נפש והאמין שמידת העונש צריכה להיקבע לפי האישיות, המניעים ומצבו של הנענש. מחלות הנפש - לדעתו - הן מולדות ולא תוצאה של מעידה מוסרית של הלוקים בהן.

גם בחשיבתו המדעית גל הקדים במאות שנים את תקופתו. את תורת האבולוציה הוא חזה באמירה

by successive addition of new organs, nature progresses step by step and
finally reaches up to man only through superposed cerebral productions

את מערכת העצבים הוא ראה כסדרות מאורגנות של תאי עצב - נפרדות אך משתפות פעולה -הבנויות במדרג על תבנית שלמה אחת. המבנים הנעלים התפתחו מנמוכים יותר ומקבלים תגבור ממסלולים צדדיים לאורך כל דרכם. החומר האפור הוא הליבה של מערכת העצבים והחומר הלבן ממלא את תפקיד ההובלה.

למרבה האירוניה, תורת האיש שהטיף בלהט לשוויוניות ולסובלנות - הפרנולוגיה, הסתאבה והפכה עם השנים בסיס רעיוני לתורות הגזענות הרעילות והקטלניות שעתידות לבוא.






Charles Bell
1811



צ'רלס בל
בראשית המאה ה- 19 רווחה הסברה השגויה בקרב הנירולוגים שכל תאי העצב זהים ומידת הרגישות של איבר מותנית במספר תאי העצב המוקצבים לו.

Charles Bell, המדען הסקוטי, הטיל ספק בהנחה זו ולאחר חקירה מעמיקה בנושא פרסם את ממצאיו בספרו המהפכני An Idea of a New Anatomy of the Brain שנחשב על-ידי רבים לאבן היסוד של הנירולוגיה הקלינית. הוא הדפיס 100 עותקים של הספר וחילק אותם בין מכריו.

ממצאיו מעלים שתאי העצב מחולקים לסוגים שונים, כשלכל אחד תפקיד משלו. אותו לחץ כשהוא מופעל על העור ייצור תחושת כאב וכאשר הוא מופעל על העין יגרום לראיית הבזק אור. הוא עשה הבחנה בין המסלול התנועתי הונטרלי והמסלול החושי הדורסלי של זרימת המידע במערכת העצבים.

Francois Magendie, אנטומיסט צרפתי פרסם שנים אחדות לאחר תגליתו של בל את ממצאי מחקריו על ההבחנה בין תאי עצב תחושתיים ותנועתיים בעמוד השדרה ועורר מחלוקת מדעית מרה שהתנהלה בין השניים על זכויות היוצרים. היום החוק מכונה Bell-Magendie law.

בנוסף להיותו אנטומיסט ומנתח דגול, בל היה גם צייר מוכשר ואייר בעצמו את כל ספריו. כרופא צבאי הוא תיעד ברישומיו את קרב ווטרלו והשאיר תיאור גרפי מרשים ביותר על מהלך הניתוחים במאה ה-19.







Theodor Schwann
1839



תיאודור שוואן
לאחר המצאת המיקרוסקופ שאיפשר את ההסתכלות בעולם הדברים הקטנים עברו יותר ממאתיים שנים עד אשר זוהו התאים כרכיבי עולם החי.

התיאור והציור הראשון של תא מיוחס לפיזיקאי ומיקרוסקופיסט האנגלי Robert Hooke שפרסם ב- 1665 את Micrographia, הספר החשוב הראשון שנכתב על המיקרוקוסמוס.

Micrographia: Physiological Descriptions of Minute Bodies made by Magnifying .Glasses

הוק טבע גם את המונח CELL שנגזר מהמילה הלטינית 'cellula' שפירושה 'מחלקה קטנה'.

בשיחת חולין שהתנהלה בין שני עמיתים Theodor Schwann, פיזיולוג והיסטולוג גרמני וידידו Matthias Schleiden חוקר הצמחים התברר להם שקיים דימיון מפתיע בין התמונה שמתגלה להם מתחת למיקרוסקופ בשעת צפייה ברקמה של החי ורקמה של הצומח. השניים ניגשו לבדיקה יסודית יותר של המימצא והחלו לגבש את ה"תיאוריה של התא".

בשנת 1839, מעט אחרי פירסום מחקריו של שליידן, יצא לאור ספרו של תיאודור שוואן Microscopic Researches on the Conformity in Structure and Growth Between Animals and Plants

התיאורייה של התא מוטטה אמונה עתיקת ימים בהיווצרות הספונטנית של החיים.

עיקרי תאוריית התא - כל היצורים החיים מורכבים מתאים. לכל תא יכולת לקיום עצמאי. תאים יכולים להיווצר רק מתאים חיים אחרים.

מאוחר יותר תיאוריית התא הושלמה בעקרונות נוספים. התאים נוצרים מהתחלקות של תאים חיים. התאים מכילים את המידע התורשתי שעובר במהלך ההתחלקות לתאים החדשים. לכל התאים הרכב כימי דומה. כל האנרגיה הביו-כימית והמטבולית של החיים מתרחשת בתא.

גרעין התא נתגלה על-ידי Robert Brown הבוטניקאי הסקוטי אך תפקידו, חשיבותו והאוניברסליות שלו הובנו והוסברו על-ידי Matthias Schleiden.

תיאודור שוואן השכיל - למרות המגבלות של המיקרוסקופים הראשונים והקושי המיוחד בחקר תאי המוח השבריריים - לאתר את מעטפת המיאלין על תאי מערכת העצבים ההיקפית ותאים אלה נקראים על שמו.






Paul Broca
1862














פאול ברוקה
המחקר המדעי של מיפוי אזורי השפה במוח החל עם עבודתו של הנירוכירורג הצרפתי Paul Broca ברוקה חקר אנשים שלקו; באפזיה, חוסר יכולת דיבור, ובמיוחד חולה המכונה 'Tan' משום שזו הייתה ההברה היחידה שהוא היה מסוגל - והרבה - לבטא. לאחר מותו של החולה, בשנת 1861 ברוקה גילה באוטופסיה של מוחו אזור פגום בקליפת המוח, באונה הקדמית השמאלית, והקיש מכך שמקום זה אחראי על הפקת דיבור. אזור מוחי זה נקרא לימים אזור ברוקה.

רעיון מיקום הפקת השפה המדוברת באונה הקדמית הוצע לראשונה על-ידי גל. תלמידו, Bouillaud פרסם כבר בשנת 1826 עדויות קליניות שמאששות את הנחת האזורים המוחיים. במשך עשרות שנים בוייו הגן - למול ההתנגדות החריפה של הקהיליית המדעית - על רעיון האזורים המוחיים של המורה שלו.

באחת הישיבות של החברה האנטרופולוגית חתנו של בוייו Ernest Aubertin הציג את רעיון האזור המוחי של הפקת הדיבור והבטיח שאם אחד מהנוכחים בדיון יביא ולו דוגמה אחת של אדם שמתקשה הבדיבור ללא עדות של פגיעה באונה המוחית הקדמית שלו, הוא ינטוש את אמונתו בטענה של אזורי תפקוד במוח. ברוקה הרים את הכפפה וניגש לחקר מוחם של האנשים עם הפרעה קשה בביצוע הדיבור.תגליתו של ברוקה על מיקום הנזקים והקשר בינם לבין הפרעות השפה הייתה הקביעה המדעית המוכחת הראשונה על ההבדלים בין תפקידי ההמיספירות המוחיות ועל קיום אזורים מוחיים המופקדים על מיומנויות שונות.

האזור המוחי הפגום נקרא אומנם על שמו, אולם ברוקה לא ניכס לעצמו את התגלית ובדברים שנשא בפני האקדמיה המלכותית הצרפתית הוא העניק את הקרדיט לפרנץ ג'וסף גל:

ברוקה היה מדען מזהיר אך גם אדם נאור שפעל רבות לבריאות ולחינוך הציבור. הוא סבר, כמקובל בדורו, שהנשים נחותות מטבען מבחינה אינטלקטואלית אך לחם להקניית השכלה עבורן לא רק "על ברכי הכנסייה" כנהוג בימים ההם ופרסם מאמרים חשובים על תמותת תינוקות ושיפור תנאי החיים של השכבות החלשות.

ברוקה גילה אהדה לתורת הברירה הטבעית של דארווין "אני מעדיף להיות צאצא מפותח של קוף מאשר צאצא מנוון של adam". דיעותיו ועבודותיו של ברוקה עוררו את חמת השלטון - ממשלת נפוליאון השלישי נרתעה מהחדשנות והרדיקלית של עמדותיו המטרליסטיות - והכנסייה - שנלחמה מאז היווצרה ברעיון שרוח האדם, מתת האל, חבוייה בעיסה האפרורית של הגולגולת. ברוקה הואשם בכפירה, בהשחתת הדור הצעיר ונאסר עליו להציג ברבים את תורתו. כתשובה להשתקתו, ברוקה ייסד את ה-Anthropological Society of Paris שבמסגרתה נידונו ההתפתחויות החדשות שהתחוללו בחקר האדם ומוחו. הקמת החברה לא נשאה חן בעיני הממסד ומרגל מטעם המשטרה הושתל בקרב משתתפי הדיונים על מנת לפקח שלא יאמרו בהם דברי ביקורת נגד הכנסייה והממשל.

לאחר קריסת האימפריה של נפוליאון השלישי ועליית הרפובליקה השלישית הוסרה הצנזורה מעל פועלו של ברוקה והוא אף נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית המכובדת. כאות הוקרה לעבודתו, ברוקה זכה בכבוד להיבחר כחבר - לכל ימי חייו - בפרלמנט הצרפתי. ברוקה התרגש מאוד מהמחווה אך לא הספיק להנות ממנה, בגיל 56 הוא נפטר בפתאומיות, כנראה מהתקף לב.

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות - בעזרת המכונות החדישות לדימות המוח - הראו שמוקד הפקת הדיבור לא נמצא במדויק באזור המוחי שתואר על-ידי ברוקה אך הממצא, כמובן, אינו גורע מאומה מגדולת תגליתו של הנירוכירורג הצרפתי.




ד"ר אילנה מודלינגר ליקויי למידה Copyright הבאפרקביתקודם