.
Jean Martin Charcot
1862
















.

ז'אן מרטין שרקו
על הגדה השמאלית של נהר הסיינה בפריס ניצבת קבוצה של מבנים קודרים - La Salpetriere. ה-Petit Arsenal מחסן הנשק הקטן הוקם על-ידי לואי ה-13 כדי לייצר אבק שריפה "saltpeter" עבור מחסן הנשק הגדול מעברו השני של הנהר. בסוף המאה ה-17 גל "הניקוי גדול" שטף את אירופה ונועדה לטהר את רחובות הערים הגדולות מהאספסוף של הבלתי רצויים. בהוראת לואי ה-14 המבנים הנטושים הפכו מקום כליאה עבור נשים שנאספו ברחובות פריס.

" הנערות הרעות" שמשפחותיהן מאסו בהן שוכנו במחלקת ה"Correction", נשים שסווגו כזונות נערמו במחלקת ה-"Common", הנשים העברייניות נכלאו ב-"Jail" והמטורפות נכפתו ב- Quarter of the" Insane"

בית המחסה לא נדרש לטפל בחוסיו ונועד במטרה לסלק מהרחובות את הקבצנים, העניים, הנכים, את מחוסרי העבודה, היתומים והילדים שננטשו, את הזקנים חסרי הכל, את הזונות, את העבריינים ואת המטורפים.

כאשר ב-1862 הנירולוג הצרפתי Jean Martin Charcot מונה למנהל סלפטריאר, שהו במקום יותר מחמשת אלפים נשים. שארקו עבד במוסד במשך 30 שנים ...עד סוף חייו.

"במוזיאון חי" זה של פתולוגיה שארקו החל במחקר אנטומי-קליני שיטתי של אלפי הנשים המאושפזות. הוא איתר שורה ארוכה של תופעות חולניות שלא  היו מוכרות לפניו. הוא תיעד אותן והעניק להן את שמו.

שארקו הפך את סלפטריאר למרכז רפואי בעל שם עולמי ו"להצגה הטובה ביותר בעיר". באמפיתיאטרון של המוסד, מואר בזרקורים, שרקו היה מציג את מטופלותיו - ואת חוליין - לעיני קהל של סקרנים מהאצולה, מהסופרים, מהוגי הדיעות של פריס ואורחים שבאו מכל רחבי אירופה. בתצוגות ראווה אלה הוא השתמש בטכניקות חדשניות ודרמטיות של היפנוזה, מגנטיות וחשמל.

את המוניטין העולמי שלו שארקו רכש בזכות חקר ההיסטריה. בניגוד לדעה המקובלת בימיו שההיסטריה היא העמדת פנים, תרמית של התחלות, שארקו סבר שמדובר במחלה של מערכת העצבים שפורצת בשל משברים נפשיים.

שארקו היה המרצה הראשון לנירולוגיה ומשך לשיעוריו אחדים מגדולי המדענים של דורו. המפורסמים בין תלמידיו היו ,Alfred Binet, Gilles de la Tourette ,Joseph Jules Babinski, ו- Sigmund Freud . פרויד השתתף במשך כחצי שנה בשיעוריו של שארקו, והחוויה הזאת עיצבה את המשך פועלו המקצועי, את פיתוח תורת הפסיכואנליזה.

שארקו, "הקיסר של סלפטריאר", היה אדם שתקן, מרצה מעולה ואוהב מושבע של בעלי חיים. הוא התהדר בעובדה שבמעבדותיו הוא מעולם לא עשה ניסויים בחיות. במבט לאחור, מזווית מוסרית שונה השלט שהיה תלוי על דלת חדרו:"Vous ne trouverez pas une clinique des chiens chez moi" "אתם לא תמצאו כאן מעבדה של כלבים" צורם בעליבותו. עם המאגר הנורא של הנשים המושפלות שהוצגו לראווה ב"מופע האימים של ימי שלישי" מי צריך כלבים?








Francis Galton
1869



פרנסיס גלטון
ארסמוס דארווין היה רופא, משורר, פילוסוף, בוטניקאי וחוקר טבע, מראשי האינטלקטואלים באגגליה של המאה ה-18. אילן היחוסין של איש רב אשכולות זה הסתעף לשני ענפים: שלוחת הגלטונים, יצרני נשק ובנקאים אמידים וענף שני, הדארווינים, אנשי רפואה ומדע דגולים.

פרנסיס גאלטון, בן דודו של צ'רלס דארווין, היה ראש התנועה האיגנית לשיפור המין האנושי "האזרח הממוצע נחות מדי לעבודה היומיומית של התרבות המודרנית ולכן -כתב גלטון -חובה עלינו לשפר את הגזע האנושי". התנועה האיגנית בראשיתה לא הייתה צמאת דם. גלטון לא התכוון ליצור אליטה של מעמד עליון כי אם שאף ליצור - על דרך ההורות הסלקטיבית - אוכלוסייה כללית משופרת יותר. "יש להפיק גזע אנושי רב כישרונות על-ידי נישואין שנעשים מתוך שיקול דעת במשך כמה דורות רציפים. לכל דור יכולת עצומה להשפיע על התכונות הטבעיות של יורשיו וזוהי חובתנו לחקור את הכוח הזה ולהפעילו באופן שייתן יתרון למין האנושי". עם השנים, התורה הסתאווה ואמצעי ההשבחה הפכו לסירוס ולהמתה של "הסוג הפגום של המין האנושי". בשנת 1869 גלטון פרסם את ספרו Hereditary Genius לפיו האינטלינציה היא תורשתית. הוא אף חיבר מבחן אינטליגנציה על בסיס חדות הראייה והשמיעה ומדידת יכולות של נשימה וביסס את תורת הפסיכומטריה - מדידה סטטיסטית של האינטליגנציה.

בעל כישרונות ותחומי ענין רבים גלטון סבל ממצוקת השפע וכדרכי גאונים רבים אחרים הוא דילג מנושא לנושא מבלי, לרוב, להשלים את עבודתו.








Camillo Golgi
1872



קמילו גולגי
קמילו גולגי, רופא איטלקי, בנה במטבח קטן של בית החולים בו הוא עבד מעבדה כימית ושם, לאור נרות הוא פיתח שיטה לצביעת תאי עצב שהוא כינה "black reaction". "מצאתי - לשמחתי - תגובה כימית חדשה להצגת המבנה הבין ריקמתי של קליפת המוח. השארתי חנקה של כסף עם פיסות של מוח להתקשות באשלגן וקיבלתי תוצאות נפלאות שאני מקווה לשפר בעתיד."

לראשונה בתולדות חקר המוח הנירואנטומיסטים יכלו לצפות במבנה העצב ובהסתעפויותיו העדינות.

מסיבות שטרם התבררו, התמיסה של כרומאט  הכסף צובעת רק תאים בודדים ומאפשרת בכך לבחון פרטים ייחודיים בתוך המכלול המורכב של חומרת המוח. גולגי הוכיח שתאי עצב מהמוח שולחים את המסר שלהם לתאים המוטוריים והמידע מתאי העצב הסנסוריים נשלח למוח.

גולגי דגל בתפיסה הוליסטית של המוח. דגם המוח כמבנה מרושת שלם עמד בסתירה לתיאוריה של המרכזים שהחלה להתבסס, עשר שנים לפני כן, עם ממצאי מחקריו של פול ברוקה.

איש צנוע ומסוגר, גולגי המשיך בשיפור ה-"black reaction" ובחקר מערכת העצבים עד סוף ימיו. פרס נובל לרפואה של שנת 1906 הוענק לן ולקחל על הישגיהם בחקר מערכת העצבים







Carl Wernicke
1874



קרל ורניקה
לאחר פרסום ממצאיו של ברוקה, Carl Wernicke נירוכירורג גרמני החל במחקר לאתור מרכזי שפה נוספים. הוא גילה, במקום המפגש בין האונה הצדעית לאונה הקודקודית, בהמיספירה השמאלית אזור שיקרא אזור ורניקה - הממונה על הבנת הדיבור. אזור ברוקה ואזור ורניקה מחוברים בפס של תאי עצב - אלומה דמוית קשת - והמכלול כולו נקרא .perisylvian area האנשים שלוקים באפזיה של ברוקה - אפזיה אקספרסיבית - מבינים הן שפה כתובה והן מדוברתאך אינם מסוגלים להפיק דיבור שוטף ומשמעותי. הלוקים באפזיה של ורניקה - אפזיה רצפטיבית - המתקשים בהבנת שפה, מסוגלים לדבר אך דיבורם הוא גיבוב מילים ללא פשר ומשמעות.







Adolph Kussmaul
1877



אדולף קוסמאול
התיאורים הראשונים של ההפרעה שאנו מכנים היום ליקויי למידה מופיעים בפרסומי הרפואה והנירולוגיה - בדגם -case study - באירופה של סוף המאה ה-19.

Adolph Kussmaul, רופא עיניים גרמני, זיהה לראשונה תופעה שהוא כינה בשם word/text blindness "עיוורון מילים וטקסט" שלימים יוחלף במונח "דיסלקציה".

קוסמאול חקר את ההפרעות בשפה נרכשת. לדבריו, ההבעה הלשונית עוברת דרך שלושה שלבים - הכנה, הגייה פנימית והבעה. הוא טבע את המונח "agrammatism" לתיאור ההפרעה שבה האדם אינו מסוגל ליצור משפט מובן מבחינה דקדוקית ואת המונח "pure word deafness" כאשר האדם רוכש קריאה וכתיבה אך אינו מבין שפה מדוברת.
.







Gilles de la Tourette
1884



ז'יל דה לטורט
"מכוער כמו אליל משבט הפפואה עם קצוות שיער מודבקות עליו" הנירולוג הצרפתי טורט בשמו Georges Albert Edouard Brutus Gilles de la Tourette היה התלמיד המועדף של שארקו בסלפטריאר "המוזיאון החי של הפתולוגיה".

מחלת הטיקים תוארה לראשונה שישים שנה לפני טורט על-ידי הפסיכולוג הצרפתי Jean-Marc Itard השהתפרסם בזכות הניסיון להאניש את ילד הפרא מ-Aveyron.

המקרה הראשון שתואר ופורסם הוא של המרקיזה דה דמפייאר, אריסטוקרטית חשובה באצולה הצרפתית של זמנה. בגיל 7 המרקיזה נתקפה בעוויתות מוזרות בזרועותיה. היא הואשמה בשובבות ובהתרגשות יתר. כאשר כל הנזיפות והעונשים לא עזרו והעוויתות רק הלכו וגברו - הכתפיים, הצוואר, הפנים הצטרפו להתקפי העוויתות - התברר לסובבים אותה שהתנועות הפרועות אינן רצוניות. המחלה הלכה והחריפה, העוויתות חדרו לקולה ולדיבורה. באמצע שיחתה המתורבתת והמנומסת המרקיזה הייתה לפתע משמיעה צרחות מוזרות ומילים חסרות משמעות.

ההתדרדרות הגיעה לשלב המביך ביותר כאשר המחלה לבשה צורה של coprolalia, השמעה בלתי נשלטת של קללות ומילים גסות. פרט להיותה לוקה במחלת הטיקים, המרקיזה הייתה אישה עירנית, אינטליגנטית שלא הראתה כל סימן אחר להפרעות נפשיות או רוחניות. בשל ההשפעה הטורדנית של המחלה עליה ועל הסובבים אותה, האישה הצעירה הסתגרה - רחוק מבני אדם - עד סוף ימיה בארמונה.

"במחלה זאת הכל יוצא דופן, השם שלה מגוחך, הביטויים שלה מוזרים, האופי שלה מפוקפק, סיבותיה לא ידועות והטיפול בה בעייתי" כתב ג'יל דה לטורט. שארקו הטיל על תלמידו טורט לאתר מקרים דומים של המחלה בקרב אלפי החולים בסלפטריאר. טורט מצא מספר חולים, פרסם את ממצאיו בכתב עת מדעי ומאז המחלה נקראת על שמו - תסמונת טורט.

תסמונת טורט היא מחלה כרונית שמתבטאת בטיקים תנועתיים וקוליים. היא התפרסמה בעיקר בשל המהדורה הנדירה אך הפיקנטית שלה ה-coprolalia, השמעה בלתי נשלטת של קללות ומילים גסות.

במשך שנים רבות לא הייתה התייחסות מדעית לתסמונת טורט. הפסיכואנליזה תורת הנפש המונופוליסטית של ראשית המאה העשרים השתלטה על המחלה, הסבירה אותה כהפרעה נפשית שמקורה בקונפליקטים פסיכוסקסואליים שלא באו על פתרונם וטיפלה בה - ללא הצלחה - באמצעות פסיכותרפיה.

פריצת הדרך בהבנת המחלה חלה בזכות עבודותיהם של הזוג Shapiro שראו בה הפרעה נירולוגית וטיפלו בה באמצעות haloperidol. ספרם Gilles de la Tourette Syndrome ראה אור בשנת 1978 ומהווה עד היום ציון דרך בחקר התסמונת.

היום רואים בתסמונת טורט הפרעה נירולוגית - תורשתית - שמקורה האפשרי נמצא בכלכלת דופמין משובשת.

The Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders , 4th ed (DSM-IV-TR). for Tourette syndrome

הגורמים הסיבתיים למחלה עוד לא נמצאו והטיפול בה ממתן -אך לא מרפא - את תסמיניה. חידת המחלה המוזרה הזאת טרם מצאה את פתרונה המלא.

טורט, נמרץ ואנרגטי כתב עשרות מאמרים והתמחה בשיטות הטיפול החדשניות של היפנותרפיה, ויברציה ומתיחה. בשנת 1886 הוא נורה בראשו על-ידי אחת המטופלות בסלפטריאר. להגנתה היא טענה לאובדן שפיותה משום שהיא הופנטה לדבריה, בניגוד לרצונה, על-ידי טורט.

טורט לא הצליח להתאושש מהפציעה. התנהגותו הפכה תזזיתית יותר ויותר, מצבי הרוח שלו הפכפכים. בשל מצבו הנפשי המעורער והתנהגותו הפרועה הוא פוטר מסלפטריאר. הוא אושפז - ונפטר - בבית חולים לחולי נפש ב-1902 בעיר לאוזן.








Santiago Ramon y Cajal
1888



סנטיגו רמן קחל Santiago Ramon y Cajal היה בנעוריו סופר של מדע בדיוני ולכן אין זה מפתיע שכנירולוג הוא היה הראשון שהעז להעלות את ההשערה האבסורדית שהמסר העצבי עובר מתא לתא ללא כל קשר נראה ביניהם.

קחל ערך את ניסוייו על רקמת המוח במעבדה קטנה שהקים במטבח ביתו ופירסם את תגליותיו בספרדית בעיתון שהוא עצמו הקים ומימן. לאחר שהוא נוכח שבדרך זו עבודתו לא תגיע לקהיליית המדענים, הוא תרגם ופרסם את מאמריו בגרמנית.

תורת התאים המקובלת במאה ה-19 לא הצליחה להסביר את טבעם של תאי המוח. תאי המוח שבריריים וקשה לחקור אותם אך עיקר הקושי בהבנתם נבע מהמבנה המורכב, השונה של תאי העצב של מערכת העצבים.

בעזרת שיפור תמיסת ה-"black reaction" של גולגי, קחל חדר ל"יער העד הבלתי חדיר" של מערכת העצבים ובנה את "תורת הנירונים" שעיקרי הנחותיה הן:

1- הרכיב הבסיסי - מבני ותפקודי - של מערכת העצבים הוא הנירון.
2- הנירון הוא תא נפרד שאין בינו לבין התאים האחרים המשכיות
3- הנירון מורכב משלושה חלקים : דנדריטים, אקסון וגוף התא.
4-המידע זורם בכיוון אחד מהדנדריטים דרך גוף התא אל האקסון.

את העקרון הרביעי של תיאוריית הנירונים קחל כינה The Law of Dynamic Polarization

קחל כתב מאמרים רבים ויצירת חייו Histology of the Nervous System of Man and Vertebrates שבה הוא מתאר ומאייר בדיוק רב את ארגון תאי העצב במערכת העצבים המרכזית וההקפית תורגמה לשפות רבות ונחשבת לאבן היסוד של הנירולוגיה המודרנית.

בשנת 1906 פרס נובל לרפואה הוענק לשני מדענים, לגולגי שדגל במבנה הרשתי, בקשר ההמשכי בין נירונים ולקחל שהאמין בקשר של סמיכות בין תאי עצב נפרדים זה מזה.

"בסופו של דבר נאלץ להסתגל לרעיון שהעברת הגירוי בין תא לתא ללא קשר ישיר ביניהם היא אפשרית" אישר האנטומיסט Wilhelm His, על סמך מחקריו על תאי עצב של עוברים, את תורת הנירונים של קחל.

ההוכחה המכרעת לאמיתות תיאוריית הנירונים של קחל ניתנה לאחר המצאת המיקרוסקופ האלקטרוני שאיפשר לחוקרים להיכנס ל"יער העד הבלתי חדיר" של מערכת העצבים ולפענח את תפקודו.







Aspirin
1900



האספירין
משכך הכאבים האמין והיעיל הראשון, האספירין, שווק בראשית המאה העשרים על ידי חברת התרופות הגרמנית Bayer. שם התרופה נגזר מ:Acetylsalicylic=A,החומצה הפעילה לשיכוך הכאב spiraea ulmaria=spir שם הצמח ממנו הופקה החומצה ו=in הסיומת הנהוגה לשמות התרופות.

כבר בתקופה הקדומה ידעו כי ללעיסת עלי עץ הערבה השפעה של שיכוך כאבים. היפוקרטס, אבי הרפואה המודרנית השאיר הוראות לטיפול בכאבים ולהורדת חום בעזרת אבקה עשוייה מהקליפה ומהעלים של עץ הערבה.

בשנות השלושים של המאה ה-19 המדענים גילו שהמרכיב משכך הכאבים בעץ הערבה הוא הסליצין.

הראשון שהצליח לסנתז בשנת 1853את חומצת ה-acetylsalicylic הוא הכימאי הצרפתי Charles Gerhardt אך הוא נטש ולא פרסם את תגליתו. הכימאי הגרמני Felix Hoffmann שעבד בחברת התרופות Bayer מצא את עבודתו של גרהארד והכין את החומצה כדי לטפל בכאבי דלקת הפרקים של אביו. כאשר הוא ראה את יעילות התרופה הוא ניסה ולאחר מאמצים קשים הצליח לשכנע את מנהלי החברה לייצרה.

מנגנון הפעולה של האספירין תואר בשנות השבעים על ידי מדען אנגלי John Vane ועמיתיו וזיכה אותם בפרס נובל לרפואה של שנת 1982. האספירין הוא משכך כאבים, לא-נרקוטי, שעובד על עקרון דיכוי יצירת כימיקלים בגוף שמגבירים את רגישות תאי העצב לכאב. מאז ראשית המאה ה-20 העדויות על תרומות נוספות של האספירין הולכות ונערמות ומאשרות את כינוייה הראשוני "תרופת הפלא של המאה העשרים".







Ivan Pavlov
1903



איבן פבלוב
איבן פבלוב - הפיזיולוג הרוסי - החל את פועלו כחקר מערכת העיכול. הוא בחן את הקשר בין ריור לבין תהליך העיכול בקיבה של כלבים. כאשר הוא מצא שקיים קשר גומלין באמצעות רפלקס של מערכת העצבים האוטונומית והריור מהווה את המסר להתחלת פעולת העיכול בקיבה - הוא החליט לבדוק אם גם הוראה שמקורה בגרייה חיצונית - כמו צלצול פעמון בשעת הגשת האוכל - יכולה להפיק תגובה דומה. לאחר זמן מה הכלבים החלו לרייר למשמע הצלצול גם כאשר לא הוגש להם אוכל.

בשנת 1903 פבלוב פירסם את ממצאי ניסוייו וקרא לתופעה "רפלקס מותנה", שבניגוד לרפלקס המולד נובע מהתנייה, מלמידה. בניסויים נוספים פבלוב גם הוכיח שהרפלקס המותנה-לאחר שהגירוי מתברר כשגוי -ניתן להכחדה. כאשר עם צלצול הפעמון במשךזמן מה לא הוגש לכלבים אוכל, הריור "המותנה" נפסק. על יסוד ממצאים אלה של פבלוב, הוא ותלמידיו הראו שהרפלקס המותנה מקורו בקליפת המוח שפועל כמנהל עליון של פעולת האורגניזם האחראי על האיזון העדין של החי עם סביבתו.

תורת פבלוב היוותה אבן יסוד להבנת תהליך הלמידה וחוקרים רבים הלכו בדרכו והמשיכו בפיתוחה. פבלוב היה אדם אמיץ שהעז לצאת בביקורת גלויה נגד עוולות המשטר הסובייטי וניצל מהשתקה ורדיפה רק בזכות המוניטין הרב שרכש. הוא המשיך במחקריו עד גיל 87, עד סוף חייו.








Alfred Binet
1905



אלפרד בינה
בניגוד לרוב הפסיכולוגים בני דורו שהתעניינו בפתולוגיה של מחלות הנפש, אלפרד בינה פנה לחקר פעולת המוח הנורמלי, לחיפוש דרכים למדוד את כישורי החשיבה, השיפוט והריכוז.

אדם מופנם ומתבודד, בינה הגיע לפסיכולוגיה בעיקר באמצעות למידה עצמית. שפני הניסיון של בינה היו שתי בנותיו -שהיו שונות מאוד זו מזו- והוא תיעד, במשך שנים, את התפתחותן וגיבש בעזרתן את השקפת עולמו על האינטליגנציה.

בשנת 1904 ממשלת צרפת פנתה לעמותה לחקר הפסיכולוגיה של הילד בבקשה להקים ועדה שתהיה ממונה על איתור ובניית תוכנית חינוכית עבור ילדים מפגרים. למסגרות החינוך המיוחד נפלטו ילדים רבים לא משום שהם נזקקו לדרכי הוראה שונות כי אם משום שהם הפריעו לעבודת המורה בכיתה הרגילה. הועדה נתבקשה ליצור כלים לזיהוי התלמידים בעלי צרכים מיוחדים. בינה, חבר פעיל בועדה ניגש, עם עמיתו תיאודור סימון, לבנות את מבחן האינטליגנציה הראשון המבוסס על הערכת כישורים רוחניים מורכבים כגון זכרון, קשב, דימיון והבנה.

"נדמה לנו שבאינטליגנציה יש כושר בסיסי שהעדרו או שיבושים שחלים בו הם בעלי חשיבות מכרעת לחיי יום-יום. הכושר הזה הוא כושר השיפוט, היינו שכל-ישר, מעשיות, יוזמה, היכולת להסתגל לנסיבות הקיימות. לעומת כושר זה, כל שאר היכולות הן חסרות חשיבות"
Binet & Simon 1916

בינה דחה בתוקף את רעיון מדידת רמת המשכל . האינטליגנציה מורכבת ולא ניתנת - טען בינה - לכימות במספר. מבחן אינטליגנציה מסוגל לצלם רק דוגמית מההתנהגות האינטליגנטית של הפרט ויכול רק למיין אך לא למדוד.

כאשר המבחן שנועד לאיתור ילדים עם צרכים מיוחדים - כדי להתאים עבורם דרכי חינוך מתאימות - הגיע לארה"ב הוא נפל לידי חסידי האיגניה - התנועה לשיפור המין האנושי- ומטרתו קיבלה תפנית חדה ומסוכנת. המבחן תוקנן על מדגם של ילדים אמריקאים ונועד "לצמצום הרפרודוקציה של הפיגור, לאלימינציה של הכמות העצומה של הפשע, העוני והאי-יעילות בשוק העבודה". מבחן האינטליגנציה הפך לכלי סלקטיבי לאיתור אותם אנשים שתורת שיפור הגזע כינתה "הסוג הפגום של המין האנושי". בשנת 1011 בינה וסימון פרסמו את המהדורה המתוקנת והמשופרת האחרונה של המבחן. היא התקבלה בהתלהבות רבה באירופה ובארה"ב. צרפת התעלמה ממנה לחלוטין.








Charles Scott Sherrington
1906




צ'רלס סקוט שרינגטון
צ'רלס סקוט שרינגטון, נירופיזיולוג אנגלי הניח, במחקר שערך יותר מחצי יובל, את יסודות הנירופיזיולוגיה המודרנית. תורתו אמרה שמערכת העצבים פועלת כמתאמת בין כל חלקי הגוף. הרפלקסים הם הביטוי הבסיסי ביותר לפעילות האינטראקטיבית הזו של מערכת העצבים המאפשר לגוף לפעול לקראת יעד מוגדר.

העובדה שגריית עצב של שריר גורמת להתכווצותו הייתה ידועה מזה שנים. כאשר שרינגטון גילה שיש עצבים שגרייתם מונעת את ההתכווצות של שריר, הדבר עורר פליאה בחוגי המדענים. העקרון שלפיו כאשר קבוצת שרירים מופעלת השרירים שפועלים נגדה נבלמים נקרא על שמו חוק שרינגטון.

במסגרת מחקריו על הרפלקסים של עמוד השדרה, שרינגטון הגיע למסקנה שהעברת המסר העצבי מהפקעות של הנירונים התחושתיים לנירונים של עמוד השדרה שונה, באורח מהותי משידור המסר לאורך סיבי העצב. לקשר המיוחד הזה בין תא עצב אחד לשני שרינגטון הציע את השם synapse.

בשנת 1906 שרינגטון פרסם את ספרו The Intergative action of the Nervous Ssystem שהפך לקלסיקה בספרות המדעית של מדעי הנירולוגיה.

פרס נובל לרפואה של שנת 1932 הוענק לו ול-Edgar Douglas Adrian על תגליותיהם בתחום פעולת הנירונים.





ד"ר אילנה מודלינגר ליקויי למידה Copyright הבאפרקביתקודם