.
   

 מערכת התגמול הענישה וההימנעות

מערכת ההנאה-התגמול התגלתה במקרה, בשנת 1954 כאשר שני חוקרי מוח James OldsPeter ו-, Milne McGill ערכו ניסויים בחולדות במעבדה באוניברסיטת קנדה. החוקרים החדירו אלקטרודות למוח של חיות מעבדה ובאמצעות מכת חשמל קלה הם בחנו את תגובותיהן לגרייה שנוצרה.

"כבר בניסויים המוקדמים" מספר אולדס "קרה לא פעם שהאלקטרודות לא הגיעו במדוייק לאותה נקודה אליה כיוונו אותן. החמצת המטרה באחת מחיות המעבדה התגלתה כמבורכת ביותר והובילה אותנו לתגלית בלתי-צפוייה".

"בניסויים שערכנו, חיית המעבדה הוכנסה לקופסה גדולה שפינותיה סומנו באותיות A, B, C, D. כל אימת שהחולדה התקרבה לפינה A, מוחה קיבל מכת חשמל קלה שאמורה הייתה לגרום לאי-נעימות ולהימנעות שלה להתקרב אל אותה פינה. להפתעת החוקרים, החולדה עם הטעות במיקום האלקטרודה, במקום לברוח, כמצופה, חזרה שוב ושוב אל פינת ה'אי-נעימות'.;

"תחילה חשבנו שהיא מונעת על ידי הסקרנות, אך למחרת היום היא שבה וחזרה לאותה פינה" מספר אולדס. "ניסינו להרחיק אותה מפינת A וכל פעם שהיא פנתה לעבר פינה B היא קיבלה גירוי חשמלי קל. לאחר דקות אחדות היא הייתה בפינה B". לחוקרים התברר שבאמצעות הגירוי החשמלי הם היו יכולים לנווט את החולדה לכל מקום, כרצונם, בקופסה.

החוקרים התכוונו לבדוק את התנהגות חיית המעבדה לגרייה של מערכת ההפעלה הרשתית שבניסויים קודמים הוכחה כבלתי נעימה וגרמה להתנהגות של הימנעות. בשל הטעות במיקום האלקטרודה הם יצרו גירוי באזור סמוך - במערכת הלימבית - שבו במקום להעניש הגירוי מתגמל וגילו את מרכזי ההנאה של המוח.

עם תגלית מערכת התגמול של המוח, היא הפכה במשך שנים רבות מוקד מרכזי של מחקר אינטנסיבי בפסיכופיזיולוגיה.

מערכת התגמול השתלבה גם בתיאוריות הלמידה, הגדילה וההתנהגות של שנות השישים. בעוד רוב תורות הלמידה וההתנהגות של הימים ההם הסבירו את מניעי הלמידה ועיצוב ההתנהגות כהימנעות מענישה, כאיזון הומיאוסתטי, פעילות מערכת ההנאה העלתה, לראשונה, מניעים וגורמי חיזוק חיוביים לגדילה רוחנית, נפשית וחברתית.

מערכת התגמול התפתחה בשלב מוקדם מאוד של תולדות החי. ההישרדות של הפרט ושל הגזע הייתה מותנית בתפקודים בסיסיים של אכילה, שתייה, רבייה, ויש המוסיפים גם מציאת מחסה ומסירות אמהית, והברירה הטבעית דאגה להעניק להם תחושות חריפות של סיפוק והנאה. עם חלוף השנים אל גורמי התגמול הראשוניים התווספו התנסויות מהנות מדרגה שנייה כמו הצלחה, כסף, יופי, מוסיקה, הומור, אסתטיקה, פתרון חידות ובעיות, למידה, עזרה לזולת ועוד.

לפי הפסיכולוגים ההתפתחותיים, מערכות התגמול והענישה מספקות את מירב המניעים להתנהגותנו, כאשר החיזוקים של הראשונה עולים בכוחם ובהשפעתם על אלה של המערכת השנייה.

The Reinforcement Sensitivity Theory

אחד המודלים הנירופסיכולוגיים של האישיות שבוחן את ההבדלים האינדיבידואליים בתגובה לחיזוקים חיוביים ושליליים "התיאורייה של הרגישות לחיזוקים" פותחה על ידי הפסיכולוג J. Gray התיאורייה, שעברה עיצוב מחודש בשנת 2000, מציעה שלוש מערכות עיקריות של הניעה:

'מערכת ההתנהגות המתקרבת' , 'מערכת ההתנהגות הנמנעת' ו'מערכת ה-'תלחם-תברח-תקפא'

מערכת ההתנהגות המתקרבת
אני לא חסידה של הגישה הביהביוריסטית ולא של מודלים אישיותיים ותסוויגים למיניהם אך אם נדע לראות בהם מבנים תיאורטיים מופשטים - ולא מתכונים לאפיון י לד זה או אחר - הם יכולים לשמש תשתית היפותטית לארגון המכלול הכאוטי של תהליכי הגדילה וההתנהגות.

מערכת "ההתנהגות המתקרבת" פועלת לנוכח רמזים לקבלת תגמול וחוויה של הנאה. היא מתהווה כתגובה לגירויים מעוררי התרגשות, תיאבון, עונג. האישיות המקושרת להתנהגות זאת מאופיינת באופטימיות, בסף עמידה נמוך מול פיתוי ובאימפולסיביות. במינון קיצוני וחריף הנטייה להתקרבות עלולה להוביל להתמכרות ולנטילת סיכונים גבוהים.

מערכת הענישה
מערכת הענישה ה- periventricular system זוהתה בשנת 1962 על-ידי Fernandez de Molina ו-R. W. Hunsperger . היא מכילה מספר מנגנונים מוחיים כגון התת-רמה, הרמה ואזור aqueduct of Sylvius, ומעורבות בה גרעין השקד וההיפוקמפוס.

מנוסה-לחימה
כאשר הגירוי שניצב בפני האדם דוחה, מפחיד, מכעיס, מוחו יכול "לבחור" בין התנהגות של מנוסה או של לחימה . המנוסה והבריחה הן תגובות הישרדות רפלקטיביות של מערכת העצבים. אם לפי שיקולי המערכת הלימבית יש זמן, מקום ומשאבים גופניים לבריחה, זאת תהיה ההתנהגות המועדפת. תגובת הלחימה תופעל כאשר הבריחה אינה מתאפשרת ויש די כוחות וסיכויים להצלחתה.

התגובות וסדרי עדיפותן היו מוכרות כבר בזמן קדום ובמאה ה-6 לפניה"ס ,Sun Tzu אסטרטג צבאי סיני דגול מציע בספרו "The Art of War" 'כאשר לא ניתן לסגת, השלך את החיילים למצב שממנו הם לא יכולים להימלט ואז הם ילחמו באומץ של גיבורים בני אל מוות'

כאשר שתי התגובות חסרות סיכויי, יופעל הרפלקס של האפשרות השלישית - הקפיאה. במצב זה הזמן עוצר מלכת, הפחד והכאב נעלמים.

כאשר פעולה לפתרון קונפליקט אינה אפשרית, ההימנעות ממנה מאפשרת את ההישרדות משום שהיא מונעת לפעמים את ההכחדה, את ההתמזגות האנטרופית עם הסביבה'.Henri Laborit 'Inhibition de l'action 1979

מערכת ההתנהגות הנמנעת
'מערכת ההתנהגות הנמנעת' תוארה לראשונה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 על-ידי הרופא הצרפתי Henri Laborit. מערכת זו מתעוררת כאשר תגובות הלחימה והבריחה אינן יעילות למצב הנתון. ההתנהגות הנמנעת היא האפשרות האחרונה להבטיח את ההישרדות על-ידי כניעה וקבלת הדין.

כאשר ההימנעות מופעלת מדי פעם בפעם, היא אסרטיבית ואינה מטביעה חותם פתולוגי על האדם. אם הכניעה הופכת לסגנון חיים, היא משתקת וגובה מחיר כבד מאוד בהתפתחות האינטלקטואלית, הנפשית, החברתית והבריאותית של האדם.

ההימנעות מתרחשת מול מצבים ובחירות קונפליקטואליות. המערכת פועלת על הגזמה של השלילה והסכנה הטמונה בגירוי ומנסה 'להרוויח זמן' עד אשר - באמצעות שיקולי מידת הסיכון, סריקת הזיכרון למצבים דומים או היעזרות בסביבה החברתית - תתברר הבחירה בהתנהגות שמתאימה למצב הנתון.

מאפייני האישיות של המערכת הזאת הם דאגנות, התלבטות רבה ונטייה לעמידה תמידית על המשמר בהמתנה למבשרי הסכנה הקרבה.

הקונפליקט שמונע את התגובה יכול להתרחש כבחירה בין שתי התנהגויות מתגמלות כ'מצוקת השפע' או בין שתי אפשרויות שליליות כ'רע במיעוטו'.

קפיאה
ההימלטות האולטימטיבית ממצב בלתי נסבל היא הפעלת רפלקס הקפיאה ה-freezing reflex.

אחד מתכסיסי הטבע העתיקים שבעלי חיים פיתחו לנוכח סכנה קיומית הוא הקפיאה, העמדת פני מת. השיטה עבדה משום שמערכת הראייה של הטורפים - במידה מסויימת גם של האדם - מיטיבה לזהות תנועה על פני מיתאר או צבע. אם הטורף היה לוכד את קורבנו ומגלה שהוא חסר חיים הוא היה מאבד בו ענין ומשחרר אותו.

המוח אימץ את התכסיס ויצר את הקפיאה, את ההתעלפות - וחוקרים אחדים סבורים שגם את הניתוק Dissociation ואת פיצול התודעה - כאמצעי הגנה נוכח מצוקה בלתי נסבלת.



.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם