.

 
 
 
 
 
 
 
 
 






 

.

הכימיה של מערכות המצוקה

ההורמונים של המצוקה הרגשית גורמי עקה קצרי טווח מחוללים עלייה מהירה ברמת ההורמונים - אפינרין ונוראפיפרין -שתפקידם להכין את הגוף לתגובת 'מנוסה או לחימה'. גורמי לחץ ממושכים, כרוניים, מפעילים מנגנון שונה שמביא לעלייה איטית יותר אך מתמדת ברמת הקורטיזול.

ה-Cortisol הוא הורמון שתפקידו להזעיק את מערכת העצבים הממונה על התמודדות עם מצבי לחץ. אירועים טראומטיים מגבירים את תפוקת ה-Cortisol שעלול - לפי החוקרים - לפגום ביצירת סינפסות ולהרוס תאי-  עצב. חשיפה לרמה גבוהה ומתמשכת של קורטיזול מדכאה את המערכת החיסונית, פוגעת בתפקודי הזיכרון, בויסות הקשב ובתגובות רגשיות.

בקרב ילדים שחיים בתנאים של מצוקה מתמשכת נמצאה רמה גבוהה של Cortisol בד בבד עם נחיתות בתפקודים האינטלקטואליים, התנועתיים, החברתיים והרגשיים.

הרגעת הילד, כמו למשל בשעת קבלת זריקה, לא בהכרח תפסיק את בכיו אך תוריד, באורח משמעותי את מינון הקורטיזול שמופק על-ידי מוחו.

Megan R. Gunnar מומחית להתפתחות הילד חוקרת מזה שני עשורים את התהליכים הנפשיים והחברתיים שמווסתים את התגובות הפיזיולוגיות על מצבי לחץ בילדות המוקדמת.

מממצאי מחקריה של M.R. Gunnar - בדבר הקשר בין המערכת האנדרוקורטיקלית ומצבו הנפשי והחברתי של הילד עולה, שהשנה הראשונה של החיים היא המכריעה לעיצוב עמידות הילד מול לחצים ומצוקה. בשנה זו התינוק מגלה רגישות רבה - עלייה חדה במינון הקורטיזול לנוכח מצוקה - ובמקביל היענות ערה - ירידה תלולה בקורטיזול -לביטויי ההרגעה של הדמות המטפלת בו. לאחר השנה הראשונה הרגישות מתמתנת. תינוק שרכש קשר אמין ובוטח עם הסובבים אותו יוצא לחיים עם תחושת נינוחות ומוגנות ואילו התינוק שלא זכה לרוגע ולבטחון יחיה בדריכות מתמדת - עם רמות גבוהות של קורטיזול במוחו. גונר עקבה אחר התפתחות הילדים ומצאה בגיל הגן ובית-הספר היסודי מתאם משמעותי בין רמות הקורטיזול לבין המעמד החברתי ומיומנויות הוויסות והשליטה העצמית שלהם.

שני הורמונים 'רגשיים' נוספים, ה-Serotoninnוה-Noradrenalin שממונה על ויסות רגשות, כמו למשל תוקפנות שתפקידו להיערך מול תחושות הפחד והזעם - נמצאו מעורבים ישירות בהתפתחות הילד. באורח חיים תקין, שני ההורמונים פועלים בתיאום וממלאים היטיב את תפקידם בהסתגלות הרגשית של הילד.

משברים ונסיבות חיים של לחץ מתמשך מערערים את האיזון ההורמונלי ופוגמים בתפקודו של הילד. התנסות מוקדמת, מתמשכת וחריפה במצבי לחץ 'מכווננת את המערכות המוחיות' להעלות את המינון של מיתון הלחצים. תופעה זו עלולה להביא את הילד לתחושה מתמדת של דריכות, פחד ולקשיי התמודדות כמו למשל לתגובה תוקפנית מוגזמת בחריפותה על איום.

לרמה גבוהה של הכימיקלים של מתח, לכוננות הגבוהה, לדריכות המתמדת של הילד עדויות ביולוגיות נוספות כגון דפיקות לב מהירות בשעת מנוחה ודפוסי שינה מעורערים.

ההימנעות הכרונית
מבחינה אבולוציונית ההתנהגות הנימנעת היא תגובה חיונית במצבים בהם ההתנהגות המתקרבת והמנוסה- לחימה אינן יעילות. ההימנעות מהווה שלב ביניים של המתנה עד אשר תוכל להיווצר בחירה שמשרתת את ההסתגלות וההישרדות.

בחברה המערבית ההישגית, התחרותית, שבה האנשים מקובעים למקום עבודתם, למשכנתא שלהם, ברירת הבריחה-לחימה אינה זמינה ורבים נאלצים לנקוט - בעל כורחם - בהתנהגות הנימנעת - בכניעה - כאורח חיים.

כאשר ההימנעות הופכת לכרונית, היא מאבדת את סגולות ההסתגלות שלה והופכת מקור למתיחות, לדאגה שמחבלות במערכת החיסונית, בבריאותו הגופנית והנפשית של האדם.

ילדים עם רגישות גבוהה
זוית אחרת של מבט על ילדים במצוקה מוצעת על ידי הפסיכותרפויטית האמריקאית Elaine Aron. לפי התיאוריה שלה 10%-20% מכלל הילדים -שהיא מכנה 'ילדים עם רגישות גבוהה' -נולדים עם נטייה לעוררות יתר, ביישנים, זהירים, מבוהלים עם תגובות חריפות ומוגזמות לגרייה הסביבתית והפנימית שלהם. Jerome Kagan הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע מאוניברסיטת הרוורד מכנה את מאפייני הילדים האלה הטמפרמנט של ''ההימנעות ההתנהגותית'.

מערכת האזעקה המוחית של הילדים עם רגישות-יתר, שמזהירה מפני איום חיצוני ופנימי, מכווננת לדריכות גבוהה ולתגובה מהירה. לא רק המסוכן כי אם גם החדש, השונה והמורכב נתפסים כאיום. הילדים שלוקים ברגישות גבוהה מגיבים בפחד על כל שינוי, על מצב חדש, על דמות לא מוכרת, על סביבה רועשת ומתקשים מאוד להירגע ולהתמודד כראוי עם גורמי הפחד - המציאותיים והמדומים.

כמו על גירויים חיצוניים, הילדים שלוקים ברגישות יתר מגיבים בהגזמה גם על גירויים פנימיים וחשים מצוקה גדולה יותר מילדים אחרים בתגובה לכאב, כאשר קר או חם להם, כאשר הם רעבים או צמאים. גם אותות הפחד - כמו הזעה, דפיקות לב מהירות וחזקות - שהם מרבים להתנסות בהם מבהילים אותם ומעצימים את מצוקתם.

הילדים שלוקים ברגישות יתר נוטים להימנע מפעילות חדשה, מאתגרת, מורכבת או מאמצת הן בשל האיום הטמון  בהן והן משום שההתרגשות והמאמץ הפיזי הכרוכים בהתנסויות אלה מפיקים את אותן תגובות גוף שמרתיעות ומפחידות אותם.

הצפה חושית
גריית היתר של החושים יכולה להיגרם בשל סף קליטה נמוך אך בחברה המערבית המודרנית גם המוח המכוונן כראוי מתקשה לעמוד - ולעבד - את נחשול הגירויים שתוקפים אותו.

המוח של היונקים - לדעת המדענים - לא נועד לקלוט את הכמות העצומה והערב רב של הגירויים שמציפים את חושיו. בטכנוספירה של המאה ה-21 המוח הבריא ביותר סובל מהפרעת קשב ופעלתנות יתר.

על נושא זה ודומים לו ראו את האתר שלי מסע בעידן הטכנולוגי


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם