.
.
הטונוס השרירי

התנועתיות מתחלקת לשני רכיבים מרכזיים - הקינזה, היינו התנועה שבה מתבצעת ניידות מסוימת של האיברים, והטונוס, המתח העצור בשרירים שסימניו אינם ניכרים כלפי חוץ. ילדים הסובלים מחוסר או מעודף מתח שרירי הם מהלקוחות הקבועים של ההוראה המסייעת של הכתיבה.

כדי לאתר אותם בנוף הכיתה, המלצתי בבדיחות דעת - בספרי הקודם - לנסות להוציא מידם את העיפרון בשעת הכתיבה. את הילד ההיפרטוני - בעל המתח השרירי הרב - מרימים יחד עם העיפרון, ואילו הילד ההיפוטוני - בעל המתח השרירי הנמוך - ממשיך לכתוב, בלי עיפרון, כאילו דבר לא קרה.

אחדים מתלמידי השקדנים שלקחו את דברי ברצינות ויצאו לנהל מאבקי "חטוף את העיפרון" עם הילדים המופתעים, מאשרים את נכונות המשל.

בתחום המתח השרירי מזהים שלוש הפרעות - ההיפרטונוס, ההיפוטונוס וויסות רעוע של המתח - וכל אחת בדרכה מהווה מכשלה ופוגמת בביצוע תקין ויעיל של כתיבה. ילדים שסובלים ממתח שרירי גבוה מתקשים בכל מטלה תנועתית עדינה. תנועת כתיבתם מאומצת, זוויתית וחורטת. בניסיונותיהם העקרים "לשחרר" מעוף תנועתי, נוטים הם לגייס מתח "נוסף" וכך הולכים ומגבירים את ספסטיות היד שבולמת יותר ויותר את תנועתם. מתח שרירי גבוה מונע יצירת קווים מעוגלים.

ההיפרטונוס
הילדים ההיפרטונים מעצבים את האותיות המעוגלות באמצעות קווים ישרים. המתח השרירי הרב חורט את הכתב בכוח בנייר, ועקבות האותיות נרשמות בעמודים רבים במחברת. בכתיבה מאומצת זו חוד העיפרון נשבר, הנייר נקרע והיד הכותבת מתעייפת לאחר פעילות כתיבה קצרה. באותיות דפוס אין קווים עגולים לכן רישומן קל יותר לכותב ההיפרטוני. קשייו מתגלים על סף המעבר; לכתיבה באותיות הקורסיביות.

אגרוף מאומץ של כלי הכתיבה יכול להופיע גם אצל ילד שאינו מפיק משוב קינסתטי תקין באצבעות הכותבות. גיוס המתח הרב נעשה כאן במטרה להגביר את תחושת האצבעות כדי להיטיב להפעילן ולשלוט בהן.

ההתכווצות של האיברים המופקדים על ביצוע פעילות תנועתית נוטה להתרחב ולהתפשט לאזורים אחרים בגוף. בקרב הילדים ההיפרטונים נצפות נוקשות ותנועות נלוות רבות באיברי גוף שאינם משתתפים בתנועה. תרגילי ההרפיה למיתון המתח השרירי פותרים במהירות וביעילות את המגבלות התנועתיות של הילדים ההיפרטונים בביצוע הכתיבה.

היפוטונוס
הילדים הרפויים משקיעים מאמצים רבים בייצוב ובהחזקה של הראש, הגוף וכלי הכתיבה*. המשימות האלה "זוללות אנרגיה" ואינן מותירות כוח רב למטלת הכתיבה עצמה. ילדים אלה נוטים להשמיט את ראשם ואת גופם על השולחן בשעת הכתיבה, דבר המשבש את שדה הקליטה שלהם ומונע מהם אפשרות של בקרה ותיקון*. לרפיון שרירים זה השלכות ישירות על הכתב. היד שאין לה "בלמים" משוטטת בלי משמעת, בכוח המעוף הקינסתטי על הדף ומעליו. שינוי כיוון התנועה ועצירתו זקוקים למתח שרירי במינון ובתזמון מדויקים.

ההמראות והנחיתות התכופות של הכתב העברי - שאין חיבור בין אותיותיה - דורשות גשרי אוויר ומדודים קפדניים הן מבחינת הזמן והן מבחינה מרחבית. איחור בעצירת התנועה משבש ומפרק את האותיות ויוצר כתב-יד בלתי קריא.

כתב-ידו של הילד בעל התנועה הרפויה מאופיין בתופעות הבאות:

*קו רישום חלש. לפעמים הקו מתחזק בשל הישענות אקראית של הילד (המרבה להישען על כל דבר) על העיפרון או בגלל "נחיתת התרסקות" בשל עייפות מוגברת.

*פירוק המבנה הגרפי בתוך אות ובין האותיות.

*ריבוי מרווחים בתוך האות, בין האותיות ובין המילים.

*היעדר זוויות. האותיות מעוגלות וחד-צורניות. לולאות במקום זוויות - שינוי כיוון התנועה צורך פחות מתח שרירי מעצירה מלאה של היד הכותבת.

הכתיבה הרפויה לא ניתנת לפענוח, משום כך קשיי הילד מתגלים מוקדם מאוד והוא זוכה לטיפול בעוד מועד, לפני הירידה בהניעה הלימודית ולפני הופעת תסמונת הכישלון על כל ביטוייה.

הילד הרפוי; נוטה לעתים ליצור פיצוי-יתר, ובכדי להשיג משוב קינסתטי מובהק יותר הוא מגביר, בצורה מוגזמת, את אחיזת העיפרון. במקרים אלה, כתיבתו תראה "היפרטונית". מכיוון שהילד לא מסוגל להתמיד לאורך זמן בכתיבה מאמצת זו, חוזר הוא עד מהירה לעיצוב של סגנון הכתיבה הרפוי העבודה על שיפור תנועת הכתיבה של הילדים האלה - אם באמצעות ביו-פידבק או תרגילים להגברת ולוויסות המתח השרירי - נושאת בדרך כלל פרות מרשימים לאחר תקופה קצרה של התערבות טיפולית.

קבוצה שלישית של ילדים מגלה חוסר עקיבות, היינו וויסות רעוע בין מתח להרפיה.




.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם