.

 
 
 
 
 
 
 
 
 






 


 



 

סיפור על שני בנים...

"תראי מה הם ציירו", התפרצה המורה של כיתה ה', מתנשפת ונרגשת, לחדר העבודה שלי. "ביקשתי מתלמידי הכיתה לצייר ציור של משפחה ותראי מה הם ציירו, ותראי מה הם כתבו...."

בשני הציורים מופיעים הורים מפוארים, דו-ממדיים עם פרטי אפיון שצוירו בשקידה ובתשומת לב. בין הילדים "המקלונים" דמות משורבטת, מחוקה."הנה ההורים והנה הילדים. מחקתי אחד כי הוא לא כל כך מוצלח" מסביר יוסי."הנה כל המשפחה. באמצע יש אחד מחוק. הוא היה צריך להיות אח, אבל הוא לא הצליח..." כותב אילן.

נקודת ההתחלה הייתה זהה. שני בנים ל"ל, אז הם נקראו "אורגניים", אותו גיל,אותו מינון של ריטלין, שניהם ממשפחות משכילות ומבוססות בישוב בשפלה. הזמנתי כל אחד מהבנים והם אמתו את שנאמר בציור. "להורים נולד אחד דפוק" בראש". הם חשו שהם מאכזבים וההורים פנו להם עורף. קיבלתי מהם רשות להזמין את ההורים ולשוחח אתם על הנושא.

ההורים של אילן חשבו שהם הוזמנו לעוד שיחת נזיפה על מעללי בנם. הציור הכה בהם והם לא נזקקו לפרשנות ולתרגומים. האם קמה, עזבה את החדר וכעבור מספר דקות חזרה עם אילן. הם הושיבו אותו ביניהם, התנצלו על שלא הרגישו במצוקתו והבטיחו לו -בחום ובכנות ובכוח רב - שהם... ימשיכו לכעוס עליו כשם שהם כועסים על אחיו המחונן ועל אחותו המצטיינת והם ימשיכו לאהוב אותו, לא פחות ממה שהם אוהבים את אחיו המחונן ואת אחותו המצטיינת והם גאים בו ומעריכים את המאמצים שהוא עושה כדי לגבור על קשייו, לא פחות ממה שהם גאים באחיו המחונן ובאחותו המצטיינת.

ההורים של יוסי.... שכחו לבוא לפגישה.

מצבו הלימודי והחברתי של יוסי הלך והתדרדר והוא נפלט לבית ספר-מיוחד בעיר סמוכה. לפגישת ההיכרות עם עובדי המסגרת החדשה נסעו האם והמחנכת של יוסי. במשך חודשים רבים עובדי המקום החליפו בין שתי הדמויותוחיו תחת הרושם המוטעה שהמחנכת החמה והדואגת היא אמו של יוסי ואילו האישה השנייה - הקרה והדוחה - היא המחנכת שלו.

סביב אילן נרקמה רשת הגנה סודית של כלל ילדי הכיתה. הם העתיקו את השיעורים עבורו, לחשו לו בשעת מבחנים וספגו עונשים שהיו מיועדים לו. הסוד נודע לי בדרך עקיפה. ילדה מכיתתם מבוהלת וכבויה שהלכה בתלם בקונפורמיות קפואה - הייתה בטיפולי. מטרת העבודה אתה - במונחים פשוטים - הייתה להחיות ו"לקלקל" אותה. יום אחד הילדה באה לחדר העבודה שלי והתנצלה שלא תוכל להגיע לפגישה שלנו משום שהיא קיבלה עונש.

"נפלא!" (טפחתי לעצמי על הכתף), "מה הצלחת לעולל כדי להיענש?" "לא עשיתי שום דבר", נחרדה הילדה (מחקתי את טפיחות הגאווה המקצועית) "אני עמדתי הכי קרובה אליו. בכיתה יש לנו הסכם שזהשעומד הכי קרוב לאילן כשהוא עושה מעשה שטות מקבל על עצמו את האחריות על מעשיו. אילן פתח את ה"שיבר" והציף במים את כל השפלה. כשהחצרן הזועם הגיע לסגור את הברז אילן מזמן ברח ואני עמדתי שם".

בעזרת ידידיו, הוראה מסייעת, הורים תומכים, נחישות ומורים שלא נרתעיםמ השונות - אילן גמר בית-ספר תיכון. הוא התגייס ליחידה קרבית ושוב, בזכות אישיותו המתמודדת ובעזרת החברים הצליח לשרוד, אפילו בכבוד ובלי לגרום לתאונות בולטות את שנות השירות הצבאי. בתום השירות אילן חזר לישוב ועבד כשוליה של החשמלאי המקומי.

באחד הימים בקשתי שישלחו אלי חשמלאי כדי להחליף את האהילים בחדרי דירתי. בדלת הופיע סולם ארוך שבקצה הרחוק שלו התנדנד עלם חמודות חייכני - אילן. הסולם גרר את אילן - וחפצים שבירים שבדרך - לחדר השינה. כדי לא להביך אותו ועל-מנת לשמור על עצביי, עשיתי נסיגה טקטית לחדר סמוך אך ראיתי, מבעד למראה, את מבצע החלפת האהילים. אילן טיפס על הסולם והצליח להוריד את האהיל הישן. בשעת הברגת האהיל החדש הסולם, שנמאס לו כנראה מחשמלאים לקויי למידה, השתטח וקרס ואילן נשאר תלוי באוויר. "יש בעיות ?" שאלתי. "לא, אני שולט במצב!" ענה אילן כשהוא עדיין תלוי באוויר ומחבק את האהיל. לאחר שניות אחדות גם הסבלנות של האהיל פקעה ואילן התרסק על רצפת חדר השינה. "אני צריך לסדר משהו" הודיע אילן ונעלם. כעבור זמן מה - לאחר שהוא הדביק את האהיל הסדוק - הוא חזר והפעם הצליח להתקין אותו ללא פגע. במשך שנים רבות הדבר הראשון שנגלה לעיני בבוקר הייתה הקריצה הלבבית של הסדק באהיל של מנורת חדר השינה.

אילן ערך, כמו כל בני כיתתו, טיול בעולם וחזר משם עם נערה מתוקה שהצליחה לאתר מבעד לכל המעידות, החפצים השבורים, האיחורים והאבדות את אישיותו המקסימה והחמה של אילן. נולדו להם שלושה בנים, אהובים וחמודים, לקויי למידה, שמתרוצצים כאחוזי תזזית, מטפסים על עצים שלא ניתן לרדת מהם, קופציםלבריכה מבלי לברר אם; יש בה מים, פותחים ברזים ונמלטים מהמקום... אילן עובד בחריצות וביעילות בחקלאות, בנה בית ומשפחה לתפארת.

יוסי איבד בהדרגה את הקשר עם בני הכיתה. העדר הקרבה גרר אובדן עניין, אכפתיות ותיאבון חברתי. הוריו עזבו את הישוב, לקחו את הבת המוצלחת והשאירו את יוסי מאחור. הוא לא גויס לצבא ולא הצליח להיקלט במקום עבודה קבוע. חברות הישוב הרחומות מנקות מדי פעם את חדרו, דואגות לכבס את בגדיו. כאשר הוא מתעורר הוא קם ומתיישב על ספסל בכיכר קטנה בלב הישוב ועד רדת החשיכה הוא בוהה במכוניות שחולפות במקום.



.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם