.

 
 

 
 
 
 
 
 
 






 

.

דיסלקציה התפתחותית

הדיסלקציה היא הפרעה המתבטאת בקשיים בלימוד הקריאה, למרות הוראה נאותה, רמת משכל תקינה ורקע חברתי-תרבותי שמעודד למידה ואוריינות.

הקריאה היא אחת המיומנויות הלשוניות המורכבות ביותר שבנויה על כישורים אסוציאטיבים וקוגניטיבים רבים.

רכישת הקריאה מערבת קשב, הבנה, זיכרון, את מערכת עיבוד המידע הפונולוגי, החזותי, את מכלול המערכת הלשונית - ואת היכולת להביא את כל הרכיבים האלה לידי שלמות תפקודית אחת.

ב- 1896 התפרסם מאמרו של ד"ר פ. מורגן בדבר הפרעה שהוא כינה בשם Congenital Word Blindness. מאז ועד היום הדיסלקציה לוטה בערפל כבד של בליל הגדרות, אמונות, בורות ואיוולת. הדיסלקציה נחקרה יותר מכל הפרעה אחרת אולם למרות עשרות אלפי המחקרים שדנים בה מעט מאוד מהידוע היום זוכה להסכמה כללית - בלתי מסוייגת - של קהיליית המומחים.

כדי לפנות את הדרך אל הדיון בתופעת הדיסלקציה יש להסיר את המכשולים - האמונות התפלות, הטעויות האופטיות, המסרים הסותרים, התיאוריות התלושות והעצלות וכד' - שחוסמים גישה ביקורתית, מדעית ובדוקה אל הסוגייה.

תעתועי ההגדרה
קרישלי, נירולוג אנגלי  שעסק בחקר קשיי קריאה במשך עשרות שנים, איתר תסמונת שכינה בשם Specific Developmental Dyslexia . בהיותו ראש הפדרציה העולמית לנירולוגיה, הארגון קבע הגדרה לתסמונת זו:

הדיסלקציה היא הפרעה המתבטאת בקשיים בלימוד הקריאה, למרות הוראה תקינה, רמת משכל נאותה ורקע חברתי-תרבותי מעודד. ההפרעה נובעת מליקויים בכשרים הכרניים בסיסיים שמקורם על-פי-רוב מבני.

ארגון הבריאות העולמי World Health Organization מגדיר דיסלקציה כ"ליקוי ספציפי וחמור בכישורי הקריאה שאינו מוסבר ע"י מוגבלות באינטליגנציה הכללית, בהזדמנויות הלמידה, במוטיבציה כללית או בפעילות חושית"

על אף הגדרה מפורשת זו, אנשי מדע וחינוך המשיכו לכנות את המתקשה בכתיבה, בכתיב, ואפילו בחשבון "דיסלקטי". כאשר הגדרת הדיסלקציה היא מעין "סל אשפה" שכל קושי לימודי נזרק בו, לא פלא שממצאי המחקר שלה סותרים ומסתכסכים זה עם זה.

ב-1998 הגדרת " סל האשפה" קיבלה אף גושפנקה מה-British Dyslexia Association הגדרת ההפרעה לפי ההתאגדות הבריטית לדיסלקציה אומרת:הדיסלקציה היא מצב נירולוגי מורכב שמקורו מבני (קונסטיטוציונלי). הסמפטומים שלה מתבטאים בתחומי למידה ותפקוד רבים וניתן לתאר אותה כקושי ספציפי בקריאה, באיות, ובשפה כתובה. אחד או אחדים מהתחומים הבאים יכולים להיפגע אף הם: כישורים מתמטיים, קריאת תווים (מוסיקה), תפקוד מוטורי ומיומנויות ארגון. ההפרעה מתייחסת לשליטה בשפה כתובה אולם גם השפה המדוברת יכולה להיפגע במידה מסויימת.

ההגדרה הרחבה והעמומה הזאת מביאה לכנסים הבינלאומיים שההתאגדות מארגנת מאות חוקרים ללבירינט של דיונים על נושאים שנפרשים משגיאות כתיב בשפה הסינית ועד לשיבושים ברכישת המיומנויות המוסיקליות.

תעתועי המחקר
הדיסלקציה נחקרה כאמור יותר מכל הפרעה אחרת. עד שנות ה-70 המאוחרות של המאה שעברה המחקר התנהל  בעיקר על-ידי מומחי החינוך והפסיכולוגיה. החל מתקופה זו חוקרי הנירופיסיולוגיה והנירוקוגניציה החלו לגלות עניין בסוגייה המורכבת הזו. המכשירים החדשים של חקר המוח פתחו חלון אל המתרחש במוח "הקורא" והממצאים הולכים ונערמים, הולכים ומעבים את ערפל המידע שעוטף את סוגיית הדיסלקציה.

נקודת התורפה של המחקר היא שהחוקרים לא מקפידים לעשות הבחנה ברורה בין קשיי קריאה לליקויי קריאה, בין שפה כתובה לשפה מדוברת, בין סוגי הדיסלקציה השונים, בין הדרגות השונות של חומרת הדיסלקציה ולא טורחים לאמץ הגדרה סטנדרטית - מקובלת על כל החוקרים - של נושא מחקרם.

שפה מדוברת ושפה כתובה
חסידי הפילוסופיה הפסיכולינגוויסטית והשיטה של הוראת השפה כמכלול מאמינים שהשפה הכתובה "בוקעת" מתוך הילד באותה טבעיות שבה מתממשת השפה המדוברת. כשם שסביבה אוריינית עשירה שבה הילד שומע ומשמיע יוצרת את השפה המדוברת, כך סביבה אוריינית ידידותית של גן, של כיתות היסוד - שמרעיפה על הילד את אהבת הקריאה - "תוציא לאור" את השפה הכתובה הטמונה בו. לאמונה זו אין כל ביסוס מחקרי והעובדות בשדה החינוך מוכיחות שוב ושוב שהיא שגויה.

השפה המדוברת קיימת מזה מאות אלפי שנים והיא מוטבעת עמוק במורשת הגנטית של האדם. הילד מאמץ אותה - באורח טבעי- בלמידה סופגת מהסביבה האוריינית שלו. השפה הכתובה - בת 2.500 שנים - נמצאת עדיין בחיתוליה וכדי לרכוש אותה הילד זקוק ללימוד פורמלי ומובנה שלה. השפה המדוברת היא שטף צלילים שזורם בממד הזמן. השפה הכתובה היא גושים ויחידות של סמלים שמתממשים בממד המרחב אך נקלטים על דרך תרגומם לצלילים, במסלול הפונולוגי.

טעות אופטית
בשל הייצוג החזותי של השפה הכתובה נוצרת "טעות אופטית" שמיחסת אותה למידע של העין. טעות זו מהווה את אחת ההנמקות לשיטות ההוראה "המצלמות" של הקריאה. לפי מאות מחקרים, מסתבר שהשפה הכתובה, כמו זו המדוברת נרכשת בערוץ הפונולוגי, הקולי, ולא דרך המצלמה של העין.

התיאוריה של צילום המילה השלמה מתנפצת גם לנוכח המחקרים החדשים של רישום תנועות העיניים בשעת הקריאה. הקורא המיומן, מסתבר, לא מעיף מבט וקולט את המיתאר, את הדגם הכללי של המילה כי אם בוחן כל אות ואות בנפרד. הנימוק המשכנע ביותר להוראת הקריאה על דרך הצלילים אומר שקל יותר לילד לרכוש שפה הבנוייה ממספר קטן של קולות מאשר לזכור אין-ספור צילומים של גושי סמלים גרפיים קטנים.

כוחה של האידיאולוגיה Ideology is valued over evidence
החלום על יצירת הילד המאושר, שלומד מתוך חדווה, בחירה חופשית, שמפתח חשיבה עצמאית ואישיות אוטונומית כבר הוביל אותנו, לא פעם, למילכוד מאכזב. עוד לא התאוששנו מה- hangover של שיכרון החינוך הפרמיסיבי, הפיידוצנטרי, שגידל דור של צעירים גחמנים, חסרי גבולות ועמוד שדרה וכבר אנו מתהפנטים על-ידי ההבטחות של האוריינות החדשה, על הלומד מתוך שמחה, התרוממות רוח , ללא אילוצים וכפייה.

האידיאולוגיה זקוקה רק למילים יפות, היא politicly correct ומפארת את מאמיניה ואילו הוראה פורמלית זקוקה לידע, להכשרה ולהשקעת משאבים אינטלקטואליים וכלכליים.

הילדים הרגילים ילמדו שפה - מדוברת וכתובה - עם ובלי ולמרות - השיטות החדשניות של חלום הילד המשוחרר. עבור הילדים המתקשים, החלום הפסיכולינגוויסטי, שיטת השפה כמכלול, הם סיוט.

מערכת החינוך שלנו לא נקטה בעמדה החלטית ובמשך שנים רבות נתנה יד חופשית לבתי-ספר להקנות שפה בשיטה ההוליסטית, השפה כמכלול ובפסיכולינגוויסטיקה אולם בתקופה האחרונה חל שינוי ובפרסום של האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים של משרד החינוך אנו קוראים:

רכישת שפת אם מתבססת על כשירות מולדת ומתממשת ביחסי גומלין עם הסביבה. הילדים מגיעים לבית הספר כשהם מצויידים בידע לשוני רב ומגוון, בעיקר בשפה הדבורה, אבל גם בשפה הכתובה. ידע זה מתבטא בהבנה ובהפקה של צירופים ושל משמעויות מוסכמות. רכישת הלשון נעשית הן בסיטואציות של הוראה ולמידה מכוונות ומפורשות והן בהזדמנויות לא מכוונות, הן בבית הספר והן מחוצה לו.

תהליכי רכישת השפה הדבורה והכתובה ושכלולן מתמשכים מן הגיל הרך, דרך גן הילדים ועד בית הספר היסודי ומעבר לזאת, מפני שהשפה והנורמות שלה משתנות דרך קבע ובדומה לכך ההקשרים שהשפה מופעלת בהם. הלשון הכתובה אינה נרכשת מאליה, באופן נסיבתי, אלא מצריכה לימוד מפורש ומכוון בבית הספר.

הפסיכולינגוויסטיקה
הגישה הפסיכולינגוויסטית רואה את השפה הכתובה פורצת בחדווה אינטואיטיביתמתוך הילד. הרטוריקה שלה מבטיחה -כאמור- את התלמיד המשוחרר מאילוצי החוקים והכללים של המערכת השפתית. הנה תיאור אחת התכניות שפועלות בארץ לגישה הפסיכולינגוויסטית

"XXXXXX" היא תכנית לרכישת לשון ואוריינות על פי עקרונות הגישה הפסיכולינגוויסטית. לפי גישה זו מתרחשת רכישת האוריינות באופן טבעי בתהליך דומה לרכישת שפה דבורה. מטרות התכנית לאפשר רכישת אוריינות בכיתה או כהמשך טבעי לנעשה בגן ובבית, להכיר בקיומם של ניצני קריאה וכתיבה טרום כיתה א, לחשוף את הילדים ללשון הכתובה ולזמן להם התנסויות; בשימושיה לצרכים תקשורתיים, פונקציונליים, חברתיים ואישיים, לחבב עליהם את הקריאה ולהציג את תרבות הספר כצורך קיומי. התכנית החלה בשנת 1978 במחוז הדרום והיא מופעלת כיום בבתי ספר רבים ברחבי הארץ. במסגרת תכנית זו מתקיימות השתלמויות וסדנאות רבות למורות המפעילות.

טיעונים שאיכזבו
חסידי השפה-השלמה טענו שאחד הגורמים להצלחה בקריאה טמון בנקיטת אסטרטגיות של הקשר. המחקר שלל טיעון זה כאשר הוא הוכיח שהנכשלים בקריאה משתמשים לא פחות מהמצטיינים בתכסיס זיהוי המילה לפי התוכן של המשפט או המבנה הדקדוקי שלו. מתנגדי שיטת השפה כמכלול לא מוצאים כל יתרון באסטרטגית ההקשר ולדעתם היא אות מצוקה שננקט על-ידי הקוראים שאינם מסוגלים לפענח, כראוי, את הטקסט הכתוב.

שיטות הצילום ו"ההברקה" מטיפות לקריאה במבט מתכלל, שקולט את דגם המילה ולא את האותיות שמרכיבות אותה. ממצאי המחקרים לא מאשרים את עדיפות הצילום על הפענוח. הקוראים הטובים מאופיינים בפענוח מהיר, מאות לאות,לא-תלוי-תוכן ואוטומטי של הכתוב, דבר שמשחרר את הכשרים הקוגניטיביים שלהם למטרות הנעלות יותר של ההבנה והלמידה.


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם