.

 
 
 
 
 
 
 
 
 






 

 
 
 
 
 
 

.




ההתפחות הרגשית והחברתית

ההתפתחות הרגשית וההתפתחות הרוחנית של הילד הם תהליכים משולבים זה בזה. המחקר המודרני של המוח מעלה עדיות לכך שמנגנונים עצביים שבונים את היכולות הרגשיות של הילד משתתפים גם בעיצוב הכשרים הקוגניטיביים שלו. ההכרה והרגש משתפים פעולה בתהליכי הקשב, בקבלת החלטות ובלמידה.

סביבה המעניקה לפעוט חוויות רגשיות וחברתיות בריאות סוללת עבורו את הדרך ללמידה, להתפתחות אישית ולהשתלבות חברתית טובה.

ההיריון מחוץ לרחם - מוח האדם* זקוק ל-21 חודשי עוברות כדי להגיע למלאו התפתחותו. אגן ותעלת הלידה של האישה מתאימים לראש של עובר בן שבעה חודשים. הפשרה האבולוציונית של תשעה ירחי לידה פירושה שגור האדם, לאחר לידתו, מבלה את שנתו הראשונה ב"היריון מחוץ לרחם".*

במהלך שנה זו רוב המשאבים של הפעוט מוזרמים אל השלמת מוחו. בגיל שנה, לאחר שהוא השלים את תקופת עוברותו, הוא בשל להעפיל אל שלוש המיומנויות ה"אנושיות" היחודיות, הליכה על שתיים, שפה ו"אחיזת הפינצטה"

ההיפרדות* - המשימה הראשונה שמוטלת על; הרך הנולד היא היפרדות מחווית האחדות עם האם. בבואו לעולם הילד מתנסה ב"אם הנוכחת" כב"אם כחלק" כשהיא והוא מתמזגים לשלמות אחת.

בשלב השני של התפתחותו, האחדות עם האם נשברת בהפסקות קצובות של היעדרותה והפעוט מתנסה ב:"אם חסרה". מרווחי הזמן האלה של מתח ומצוקה חיוניים להתהוות הפרידה, להינתקות מחווית האחדות עם האם.

בשלב השלישי של תהליך ההתקטבות - לקראת גיל שלושה חודשים בערך - הילד מגלה את "האם החוזרת". האם הופכת לישות עצמאית, ל"אם הקרובה" שמשרה תחושת ביטחון ומוגנות. התנסות מאוזנת ב"אם כחלק" וב"אם החסרה" מהווה תנאי בסיסי להיפרדות טובה וצעד ראשון לקראת עיצוב >זהות אישית עתידית בריאה.

ההיכרות עם ההורים - כבר בחודשי חייו הראשונים הפעוט מזהה את הדמויות הקרובות אליו - ומגלה סימני חיבה והנאה - תחילה למשמע קולו ולאחר מכן למראה ההורה

Then he smiled, the first of his life And thus he came to us from a far still land - He
sent us to hold this sign of love. He who smiled himself -no longer alone by himself Frederik van Eeden

החיוך -הרך הנולד מחייך בשנתו כבר בראשית חייו. את החיוך החברתי-תקשורתי הראשון שלו הוא מעניק להוריו לקראת גיל חודש וחצי, חודשיים. מתנת החיוך פותחת את הקשר המופלא שייווצר בין הפעוט להוריו, מפצה אותם על הלילות ללא-שינה ועל הטיפול המייגע שהם משקיעים בו. אפילו אבות קשוחים ועסוקים הודו שהחיוך; הראשון של ילדם כבש אותם, המיס את לבם ופתח בפניהם את ראשית האבהות העתידית.

המחקר העלה שהפעוט מיעד את החיוך שלו רק לדמות המטפלת בו ולא לצעצועים, לקולות או למראות אלקטרוניים שבסביבתו.

הפעוט בן ארבעה החודשים ביסס את הקשר בינו לבין הוריו ובחסות תחושת המוגנות הזאת הוא מתחיל להיפתח ולהגיב לדמויות ידידותיות שאינן מוכרות לו.

חרדת הזר והפרידה - לקראת גיל שבעה חודשים תינוקות רבים מתחילים להפגין סימנים של חרדת הזר. רתיעת התינוק מדמויות לא מוכרות מגיעה לשיאה בגיל שנה, שנה וחצי. אל חרדת הזר מצטרפת, בגיל זה חרדת הפרידה שמתבטאת באותות מצוקה של התינוק כאשר ההורה עוזב או מעביר אותו לידיים זרות.

בשלב ההתפתחות הקוגניטיבית של גיל זה הפעוט עוסק בקדחתנות בעיצוב "קביעות האובייקט" היינו ההבנה שדברים קיימים גם כאשר אין רואים אותם. לקראת סוף שנתו השנייה התינוק קולט, הן ברמה הרגשית-חברתית והן ברמה הקוגניטיבית שדברים שנעלמים מהעין - אובייקטים או הדמויות האהובות של ההורים - לא מפסיקים להתקיים. בזכות תגלית זאת חרדת הפרידה הולכת ודועכת.

שיתוף הקשב* - בחודשים הראשונים של חייו, התינוק מביט; בעיקר במבוגר המטפל בו. לקראת גיל חמישה חודשים מבטו מתחיל לנוע אל חפצים ואירועים שמתרחשים בסביבתו. התינוק פונה אל הבנת העולם הסובב אותו ומגייס למטרה זו את עזרת המבוגר שבו הוא מתחיל לתת אמון.

שיתוף הקשב הוא תהליך של התחלקות התינוק עם המבוגר בהתנסות חושית -הסתכלות, מגע או הקשבה - בגורם שלישי, חפץ או אירוע. יוזמת השיתוף נעשית בהצבעה, או בהובלת המבט של הזולת אל המטרה של הקשב המשותף.

התהליך של שיתוף הקשב מניח את היסודות החיוניים להתפתחות החברתית, הלשונית והקוגניטיבית העתידית של הילד. בשיתוף הקשב התינוק מצביע על חפץ או אירוע לא-מוכר ובוחן את פני המבוגר כדי לקרוא את התגובה הרגשית שלו לגורם השלישי. היות  והחדש טומן בחובו סכנה אפשרית, שיתוף הקשב ובחינת החוויה הרגשית של המבוגר מרגיעה את הילד ומעניקה לו טיוטה בסיסית לוויסות חששותיו ופחדיו.

לקראת גיל שנה וחצי הילד משיג הבנה מלאה של החוויה המשותפת. כאשר בדעתו ליזום את השותפות הוא דואג ללכוד את המבט של המבוגר לפני שהוא מצביע על הגורם השלישי וכאשר זה נמצא מחוץ לשדה הראייה - מאחורי המבוגר, למשל - הוא מגביר את הווקליזציה ואת מחוות ההזמנה לעיון המשותף.

הצורך לחלק עם הזולת את הנושא של הקשב שלנו הוא מאפיין ייחודי של המין האנושי. בקרב עולם החי, מפגש המבט משמש לפיענוח כוונות האחר למטרת הישרדות. שיתוף הקשב וכל המשתמע ממנו הוא תהליך של למידה אנושית. האדם שחרר והרחיב את גבולות מערכת הקשב ופיתח את השיתוף של צאצאיו בחווית הקשב כאמצעי ראשוני להכרת העולם, לתקשורת, להקניית השפה ובשלבים מאוחרים יותר להעברת מורשת התרבות

אין אנו יודעים מהו המניע לשיתוף הקשב אך הניסיון מלמד אותנו שתגלית ההשתתפות בקשב גורם לילד הנאה רבה. חוויות שיתוף הקשב מתוארות כ"רגעים לויסות הדדי של רגשות, לפתרון בעיות, כמשא ומתן לכוונות תקשורת ולהעברה של משמעויות תרבותיות". באמצעות הקשב המשותף ההורה מסייע לילדו להתמקד, מסיר גורמי הסחה, מתחים את גבולות החופש של הקשב, מכוון אל העיקר, אל הרלבנטי באירועי הסביבה.

ההורה והתינוק אינם שותפים פסיביים, הם יוצרים את מפגש הקשב וממסדים אותו כתשתית לתקשורת, להישענות, ללמידה סופגת ולאחדות רגשית.

הקשב המשותף מהווה בסיס ראשוני לתחושת האמפתיה העתידית: "אני מבין מה קורה כרגע במוח שלך ואתה מבין מה קורה כרגע במוח שלי ואני גם יודע מה אנחנו מרגישים כרגע".

עם הופעת השפה, החל מגיל שנה, מתחילה ההתייחסות המילולית אל הגורם השלישי, אל מושא הקשב המשותף. מחקרים שבחנו את הפן של התפתחות השפה אצל הילד העלו שלזמן המוקדש לשיתוף הקשב והמידה בה ההורה העניק ליווי מילולי לתהליך, השפעה מכרעת על הכשרים התקשורתיים-מילוליים העתידיים של הילד.

תגלית "האני"-עד סוף שנתו השנייה התינוק מכנה את עצמו בשמו הפרטי או בכינוי החיבה שהוריו העניקו לו ואז יום אחד הוא משמיע את המילה "אני"  שפותחת עידן חדש בהתפתחותו. הוא השיג ניידות תנועתית טובה, חקר ולמד ביסודיות את הממלכה הקטנה שלו ומתחיל לשמור בעקשנות על ניצני עצמאותו החדשה.

האוצר הלשוני שלו הולך ומתרחב אך המילה השכיחה ביותר שלו היא "לא" או אותה תנועת סרוב עקשנית של הכתף ששוחקת את העצבים של המטפלים בו.

הפעוט בוחן, לראשונה אך לא לאחרונה, את גבולות תחום המחייה שהוא כבש, את שליטתו בממלכה זו, את המותר והאסור, את היכול ולא-יכול במסגרת זהותו העצמאית החדשה. כאשר אין מבינים את גחמותיהם או מסרבים למלא אותן פעוטות רבים מגיבים ב- tantrum, באותו התקף אימתני של תסכול וכעס שבו הם משליכים את עצמם על הארץ, מתפתלים, צורחים או עוצרים את נשימתם. ה-tantrum הוא נשק יעיל מאוד משום שכאשר הוא מתרחש בציבור, ההורה, על-מנת לכסות על חוסר האונים ועל המבוכה שלו נוטה להיכנע לדרישות הרודן הקטן.

דחיית סיפוק - ויסות רגשות - שליטה עצמית - הילדמגיע לגיל שבו עליו לצאת מחיק המשפחה המגוננת, שבה יש לו מעמד רם וזכויות יתר ולפגוש את "חברת השווים". על מפתן החיברות וההשתלבות עם קבוצת בני גילו מוטלות על הילד משימות התפתחותיות קשות.

המפגש בין גילאי שלוש עדיין לא נושא אופי חברתי. הם משחקים זה ליד זה ולא זה עם זה. אם מתהווה משחק משותף, הוא קצר ביותר ומסתיים לרוב בבכי, משום שהקטנים עוד לא מסוגלים להתחלק, לוותר, וכל אחד רוצה להשליט את רצונו-הוא. לקראת גיל ארבע מתחילים להתממש הניצנים הראשונים של המיומנויות החברתיות. הילד לומד לדחות סיפוק ולהמתין - מעט - לתורו. הוא מתחיל לווסת - בזכות האפשרות להביע במילים - את רגשותיו. שפת הגוף של תסכולים, כעסים, תוקפנות מוחלפת בשפת המילים המובנת והברורה יותר וכך פתרון הבעיות מתאפשר באמצעות הדיבור ולא במכות או בבכי.

Imagination will often carry us to worlds that never were. But without it we go nowhere.
Carl Sagan

תרגילי חיברות דימיוניים - הרבה לפני שהילד מסוגל לבסס קשרי חברות עמידים בפני טלטולי ההתאקלמות בחברת השווים הוא בורא לעצמו את הידיד הדימיוני, האידאלי, שמנחם אותו בעתות מצוקה, בדידות ועצב, מהווה שק חבטות לכעסיו ולתסכולו וסופג את האשמה על תעלול שהוא עצמו ביצע.

ההתחזות הדמיונית ל"מישהו אחר" היא תופעה אוניברסלית שכמעט כל הילדים מתנסים בה. לחוויות הדמיוניות האלה, משחקי הכאילו, החברים הדמיוניים וההתחזות, תפקיד חיוניבהתפתחות הרגשית והחברתית של הילד משום שהם מסייעים לו להתמודד - במסגרת מוגנת בדמות "האחר" - עם מצבים בין-אישיים וחברתיים קונפליקטואלים, מורכבים.

We don't stop playing because we grow old; we grow old because we stop playing
George Bernard Shaw

המשחק - למשחק תפקיד בעל חשיבות מכרעת להתפתחות האישית, החברתית, הלשונית והקוגניטיבית של הילד.

המשחק הסנסו-מוטורי, הפונקציונלי - בשנת חייו הראשונה הפעוט משחק - מריח, טועם, מלקק, לופת, מזיז, מטלטל - תחילה עם אברי גופו ומאוחר יותר עם חפצים שנמצאים בהישיג ידו. פעילות מהנה זו מפעילה ומשכללת את חושיו ואת המיומנויות התנועתיות שלו.

משחקי בנייה - לאחר שהתינוק רכש יציבה טובה ושחרר את ידיו לעשייה הוא מתחיל במשחקי בנייה. המבנים הראשונים שלו אקראיים למדי אך הם הולכים ומשתכללים ולקראת גיל ארבע-חמש הוא משקיע מחשבה, תכנון ויצירותיו מתחילות להיראות מציאותיות. משחקי הבנייה נחשבים למקדמי הכשרים הקוגניטיביים של הילד.

משחקי ה"כאילו"- משחקי ההדמיה נשלטים עדיין על-ידי הדימיון והיצירתיות אך פניהם כבר אל העתיד, אל גילום תפקידים בעולם של המבוגרים. למשחקים אלה תרומה חשובה למילוי משאלות, לפורקן ולויסות של רגשות ולפתרון אותן הבעיות שבמציאות הילד לא ניתנות לפתרון.

משחקי חברה - לקראת גיל החיברות משחקי החברה מזמנים לילד את המפגש עם החוקים, הנורמות, הכללים והערכים של חברת השווים. באמצעות המשחק החברתי הילד לומד לשאת ולתת, לחכות לתורו, לוותר, לתקשר, לשתף פעולה, להתפשר, לנצח ולהפסיד. זירה זו של משחקי החברה מכינה את כישורי החיים של הילד.

משחקי החשיבה - לאחר משחקי הפעולה, השלב ההתפתחותי הבא מביא את הילד, את המתבגר, אל משחקי החשיבה. משחקי החשיבה מאתגרים ומענגים את המוח ובניגוד לשאר סוגי המשחק הם המצאה יחודית של האדם.

Tenderness and kindness are not signs of weakness and despair, but manifestations of strength and resolution Kahlil Gibran

אמפתיה - ההתנהגות הפרו-חברתית ותחושת האמפתיה החבויה ביסודה, היא אחת ההתנהגויות הנאורות והמרגשות שמתגלה כבר בראשית החיים של הפעוט. התינוק בא לעולם עם יכולת מולדת לאמפתיה שהולכת ומתגבשת על-יסוד נתוני אישיותו ותרומות המערכת המשפחתית שלו.

האמפתיה היא היכולת לזהות את הרגשות של הזולת ומהווה את אחת מאבני היסוד החשובות ביותר בהתפתחות האישית, הבין-אישית, החברתית והמוסרית של הילד.

"סימנים מוקדמים של אמפתיה" זוהו בקרב תינוקות בני יממה שהגיבו בבכי לבכי של תינוקות אחרים. פעוטות בני חודשים אחדים יודעים "לקרוא" - לפי הבעת פניה, מגעה וקולה - את הלך רוחה של האם ומביעים אותות הזדהות עם שמחתה, כעסה או עצבותה. בשנה השנייה של החיים ניתן להבחין בהבדלים אינדיבידואליים מובהקים וקבועים בין רמת החברתיות של התינוקות.

התנאי הראשוני להתפתחות ההתנהגות הפרו-חברתית הוא עיצוב זהות עצמית אמינה ואיתנה. תינוקות שטרם גיבשו מודעות עצמית יזדהו עם הסבל של הזולת, אך במקום מתן עזרה הם יחפשו ניחומים למצוקתם הם. בשלב ביניים בין האגוצנטריות הראשונית לאלטרואיזם העתידי, הפעוט ינסה למתן את מצוקת הזולת בהגישו לו את אותם דברים - דובי מרוט, מוצץ או את הבובה האהובה - שמרגיעים אותו. לאחר שהילד עיצב את הגרעין הבסיסי של זהותו, מתח את הגבול בינו לבין האחרים הוא מסוגל לגלות אמפתיה ולחפש דרכים לנחם את מצוקת הזולת מתוך התחשבות בצרכים של האחר ולא של עצמו.

גילויי האמפתיה, אותות החמלה והרוך הראשונים של הילד פונים אל בני המשפחה האהובים ורק בשלבי התפתחות מאוחרים יותר אל חברת השווים ואל דמויות זרות.

ילדים שמפתחים שקיפות רגשית, שמזהים, מבטאים וחווים בגלוי תחושות של עצב, כעס, שמחה ופחד נוטים לגלות אמפתיה רבה יותר מילדים סגורים ומאופקים. ילדים עצורים מוצפים במהירה ממצוקת האחר ועלולים לנעול את עצמם - כהתגוננות - בפני הדאגה האמפתית.

ילד בעל זהות עצמית מגובשת יכול להרשות לעצמו לפנות אל מצוקת הזולת ולהגיש עזרה משום שלאחר "יציאתו" אל האחר יש לו לאן לחזור. לילד בעל זהות רופפת אין ציר נייח בטוח והוא נמצא בסכנה של היבלעות רגשית על-ידי מצוקת הזולת.


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם