.

 
 
 
 
 
 
 
 
 












 

.
.
האוצר שפיה טובה עשויה להניח בעריסתו של התינוק הוא הקשיים שיהא עליו להתמודד אתם
אלפרד אדלר

חינוך

בספרו "לחץ והתנגדות בחינוך"* מתאר צבי לם את התמורה הגדולה שהתחוללה, על סף ובמהלך המאה העשרים, בתפיסת מהותו, בדפוסי פעולתו ובתפקידיו של החינוך.

עד המאה העשרים, לחינוך - חובת ההתערבות של המבוגר בחיי ילדיו - היו שני סוגים של הצדקות. הנימוק האינסטרומנטלי אמר שחובת המבוגר להכשיר את צאצאיו לחיים הצפויים להם, להכינם למאבקי הקיום, לנורמות ההתנהגות בכל תחומי החיים העתידיים שלהם. הנמקה זו עמדה ביסוד החינוך השמרני בחברות בהן הבנים נועדו להמשיך - ללא טלטלות מהפכניות - את אורח החיים של אבותיהם.

גישה אחרת - המכונה ריטואלית - רואה בחינוך הפיכת הילד שנולד כ"לוח חלק", כיצור ביולוגי, לבן תרבות. לפי תפיסה זו מעבירים לבנים לא רק את הידע הנחוץ להם להישרדות כי אם גם את הערכים האוניברסליים, הנצחיים של תרבות האדם. תפיסה זו שלטה בעיקרה בחינוך בני המעמדות הגבוהים.

לפי שני אופני החינוך האלה ההורים חינכו את בניהם בביטחון וללא לבטים כפי שהם חונכו וכפי שכל ההורים, בני המעמד החברתי והתרבות שלהם עשו זאת.

במאה העשרים החלה להתגבש גישה מהפכנית חדשה, ההנמקה האידאולוגית, לפיה כל הורה רשאי לחנך את בניו לפי ערכיו ואמונותיו. גישה זו יצרה התפוצצות כבירה ועלייה של שפע תורות חינוך.באופן החינוך החדש אין סייג ואין גבול וכך המאה העשרים מתאפיינת במהומה רעיונית מבלבלת ומביכה.

ההנמקות האידאולוגיות של החינוך ניזונות מזרמים בפילוסופיה, מתנועות פוליטיות, מענפי מדע שונים ומערב רב של רעיונות שהופכים את מעשה החינוך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

במרומי האידיאולוגיה של החינוך הנאור מתנוססות תורות מפוארות שמבטיחות ליצור את האדם החופשי והמאושר.

לא נוח לי לגלם את תפקיד "מכסחת המיתוסים" אך למראה ההבטחות היהירות, חסרות האחריות של שיטות חינוך וטיפול אחדות אני חשה מחויבות לצנן את האפוריה ההזויה והמסחררת שלהן.

על הקלות הבלתי נסבלת של עיצוב תיאוריות על דרכי חינוך אידאליות נפנה אל התיאורטיקן המהולל של חינוך וגידול ילדים ז'אן ז'אק רוסו.

לאחר שהוא השליך את חמשת ילדיו ל-foundling hospitals בתי מחסה לילדים יתומים ונטושים שמעטים שרדו בהם, רוסו כתב את ספרו "אמיל" על חינוך הילד החופשי והמאושר שהביא לו תהילת עולם והפך אותו למחנך הדגול של דורו ומקור השראה לדיואי, פסטלוצי, מונטסורי, מחנכים גדולים שבאו בעקבותיו.

אינני חולקת על הטעון שדעותיהם ומעשיהם של האומנים אינם קשורים לאיכות יצירותיהם אולם במקרה זה החפיפה האומללה בין האב שנוטש את ילדיו לבין האב הנערץ של הילד האידאלי צורמת ומקוממת. והניסיון לגדל ילד בשר ודם לפי הנחיות חלומו האוטופי של רוסו נועד מראש לכישלון.

השפע של תורות גידול הילד גרם למבוכה ולבילבול בקרב ההורים הצעירים שלא תמיד ידעו לפרש נכון את עקרונותיהן.

תורות "הילד במרכז"

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 עלו תורות חינוך פרוגרסיביות ששאפו לפתח דמות אדם בעל אוטונומיה וכושר לשיפוט עצמאי בתהליך חינוכי שבו יינתן לילד מקום מרכזי, מעמד של כבוד תוך היותו שותף פעיל בו.

"תפקיד החינוך הוא ללמד את הילד לחשוב ולא ללמדו מה לחשוב"

חלוץ תורת החינוך הפרוגרסיבי, ג'ון דיואי היה פסיכולוג, פילוסוף ואיש חינוך אמריקאי. המשנה העיונית פילוסופית של דיואי רואה בחיים ערך עליון ובחיי הילד ערך עצמי ולא אמצעי או שלב הכנה לקראת העתיד. התהליך החינוכי חייב לספק את צרכיו המיידיים של הילד, לעורר ולספק את התענינותו. חייו כילד הם המטרה של החינוך. לתהליך החינוכי אין מטרה מחוצה לו, הוא הוא מטרת עצמו.

לדיואי ניתנה הזדמנות לראות את הגשמת תורתו הלכה למעשה. 38 שנים לאחר שהוא פרסם את משנתו בספרו "אני מאמין בחינוך" ו-20 שנים לאחר "דמוקרטיה וחינוך" הוא כתב ספר נוסף "ניסיון וחינוך" שבו הוא מתנצל וטוען שהוא לא הובן כהלכה. הוא מותח ביקורת על חסידיו אשר הקצינו את הרעיונות החדשנים של תורתו וביטלו אגב כך עקרונות חינוכיים חשובים חיוניים לגידול הילד.

אי הבנה קשה אף יותר חלה ביישום שגוי של תורת החינוך של הפסיכואנליזה. תורת פרויד חוללה מהפך בהבנת נפש האדם. ההורים הלהוטים אחר כיוון חינוכי לגידול ילדם אימצו מהתורה המורכבת את הרעיון שטראומות בילדות המוקדמת יוצרות את האישיות הנברוטית. כדי לגדל ילד בעל בריאות נפשית טובה, ההורים נמנעו מכל לחץ, מכל דרישה שעלולה היתה לגרום לתסכול הילד.

הפסיכואנליזה לא עודדה את החינוך המתירני ודיברה אף על הצורך של העברת הילד משלטון "הסתמי" היינו מעקרון ההנאה - סיפוק כלהצרכים כאן ועכשיו - בעזרת "האני" לעקרון המציאות, היינו לאימוץ דרישות המציאות ומגבלותיה.

הפירוש השגוי של תורות "הילד במרכז" הסתאב לחינוך מתירני, מפנק, שיצר ילדים גחמנים שלא ידעו גבולות, שלקו באשליה של אוניפוטנטיות שהסתירה חוסר ביטחון והיעדר עמוד שדרה.

המחשה בוטה של המבוכה שנפלה על ההורים בשל קריסת החינוך השמרני ומצוקת השפע של התורות החדשות ניתנה בעלייה מטאורית של מורה-דרך וגורו נערץ שהפך לבן בית בעשרות מיליונים של בתים בכל רחבי תבל.

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, החיילים חזרו הביתה וניגשו להקמת משפחה. בחנויות הספרים התנוססו דבריו המרגיעים של רופא הילדים ד"ר בנימין ספוק "תסמכו על עצמכם, אתם יודעים יותר ממה שאתם חושבים שאתם יודעים!"

ספרו של ספוק Benjamin Spock "The Common Sense Book of Baby and Child Care" 1946 הפך לאחד מרבי המכר הגדולים בכל הזמנים. הוא תורגם ליותר מארבעים שפות ונמכר ביותר מחמישים מיליון עותקים.

בשל היותו שמאלני פעיל ומתנגד חריף של מלחמת ויאטנם, ספוק נאסר ואף נכלא פעמים רבות. הוא הואשם בכך שתורת גידול הילדים שלו יצרה דור של צעירים מפונקים, גחמנים ואנוכיים, סרבני מלחמה שבגללם ארה"ב פיגרה אחר הרוסים במירוץ לחלל.

אין כל ספק שספרו השפוי, החכם והמרגיע של ספוק לא נועד לעצב את חיילי העתיד אולם הוא גם לא הטיף למתירנות ולהסרת הגבולות בחינוך הילדים. הוא שלל את הגישות הקיצוניות


Some people think your choices in raising a child are either to be strict and severe and he'll turn out fine, or to let him get away with murder and everybody suffers. Neither extreme is true

וסבר שהורים חמים שאינם חוששים להיות תקיפים כאשר יש צורך בכך ישיגו תוצאות טובות הן בגישה של קפדנות מתונה והן בגישה של מתירנות מתונה בחינוך ילדם. קשיחות שמקורה ברגשות עוינים או מתירנות שבאה מעצלנות, מהיסוסים ומחולשה הן הגישות שיובילו לכישלון החינוכי. המסר הבסיסי שספוק שולח להורים הוא:

Every baby needs to be smiled at, talked to, played with, fondled - gently and
lovingly.... Be natural and comfortable and enjoy your baby.

סמכות הורית

בעשורים האחרונים החלו להיווצר סדקים בגישות החינוכיות של "הילד במרכז". מאות מחקרים שבחנו את הדור שגדל על ברכי המתירנות הופתעו לגלות שכס המלוכה שהוענק לילד לא הפך אותו לחופשי, לעצמאי, ליצירתי... לאדם המאושר המיוחל. הסרת הגבולות והמגבלות, במקום לשחרר את הילד, הולידה דימוי עצמי נמוך, נשירה ממסגרות, אלימות, שימוש בסמים וביטויי מצוקה רבים נוספים.

הסתבר שלא די בהורה אוהב, תומך, מבין ומעודד - הילד זקוק גם למורה דרך שניתן לסמוך עליו ולכבד אותו. הסתבר שדימוי עצמי חיובי לא נבנה משבחים שההורה מרעיף על ילדו כי אם מחוויות ההתמודדות עם אתגרים התפתחותיים שהחיים מזמנים לילד.

הממצאים הקשים בדבר התנפצות החלום הפידוצנטרי הביאו להתפכחות כואבת ולחיפושים אחר דרכים חדשות להחזיר את הסמכות האבודה של ההורה. בשנים האחרונות החל מירוץ קדחתני אחר עיצוב סמכות הורית חדשה.

מלאכת בניית הגישה החינוכית החדשה מורכבת ביותר והדבר היחיד שמקל עליה היא ההסכמה שאין להחזיר על כנו לא את החינוך המדכא והשתלטני ולא את הגישה הותרנית של החינוך המתירני, המפנק.

אינני חסידה של המתכונים ורשימות "עשה ואל תעשה". את אופיה של הסמכות שהוא יבנה ההורה צריך לגזור מאישיותו הוא וזו של ילדו. אין צורך ששני ההורים יפעלו בדגם סמכותי אחיד אבל רצוי שכל אחד יהיה עקבי בדרכו החינוכית.

הילדים שונים זה מזה וכל אחד מהם זקוק לגישה חינוכית עם דגשים שונים. לילד אחד מספיק מבט נוזף כדי להחזיר אותו למסלול ואילו על ילד אחר רק עונשים חוזרים ונשנים ישפיעו.

גידול ילד הוא תפקיד מרתק ומתגמל אך יש בו גם מטלות שמרתיעות את המבוגר ועלולות לעורר בו חרטות, ספקות ורגשי אשם. ההורה שנרתע מהצבת גבולות ורואה במעורבותו הפעילה בעולמו של הילד פלישה כוחנית שעלולה לפגום בעצמאותו העתידית חייב להזכיר לעצמו שכפי שהוא גורר את ילדו - ללא התלהבות יתירה אך עם מצפון שקט - לרופא השיניים - כך עליו ללוות אותו ולהשגיח עליו באנרכיה החדשה של הטכנוספירה. לבריאות הנפשית של הילד חשיבות לא פחותה מבריאות שיניו.

*צבי לם לחץ והתנגדות בחינוך, מאמרים ושיחות עורך יורם הרפז ספריית פועלים 2000



.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם