.

 
הלמידה לאורך הדורות
 
 
 
 
 
 
 










.
.

התרבות האורלית

בהתחלה הייתה המלה המדוברת...

לפני המצאת הכתב, בעידן הקדם אורייני, הידע עבר מפה לאוזן, מדור לדור. הנחלת הידע לצאצאים כתנאי בסיסי להישרדות היתה מאז ומעולם חובה הורית בעולם החי.

ההפך של האוריינות, טוען ההיסטוריון Walter Jackson Ong* אינו האנלפביתיות כי אם התרבות האורלית שהיא הנפוצה ביותר גם היום. התרבות האורלית אינה היעדר ספרים כי אם שימוש בזיכרון בדרך שכבר שכחנו.

לאדם האורייני קשה מאוד להבין את התרבות האורלית משום שלשם כך עליו להתעלם מידע השפה הכתובה הטבוע בו.

כדי לרתק את קהל המאזינים ולשמר בזיכרונם את המילה שנאמרה, התרבויות האורליות פיתחו אסטרטגיות מיוחדות להנחלת מידע. הידע הקדום הובא בחרוזים, כסיפור, כפתגם, כמשל, כקלישאה, כשירת עלילה על אודות גיבורים וההרפתקאות המופלאות שלהם. לא פלא, כותב אונג, שלמסורת האורלית צביון מכושף, דמיוני.

המורים של התרבויות האורליות היו "מספרי סיפורים" שהלבישו את המידע בשפה ציורית, מרגשת ששבתה את לבם - ואת זיכרונם - של תלמידיהם.

גם לאחר הופעת הכתב, התרבות האורלית לא נעלמה בקלות מבמת ההיסטוריה. בתרבות יוון העתיקה, גם לאחר זמינות הכתב, חלפו מאות שנים עד שהאוריינות - לאט ובהדרגה - אומצה והתפשטה בקרב האזרחים.

חכמי העולם העתיק - הטכנופובים הראשונים - סירבו להפרד מהמסורת האורלית ודחו את רעיון השפה הכתובה.

הכתיבה, טען סוקרטס , היא לא אנושית, היא הופכת מחשבות חיות ששוכנות ברוח האדם לדברים חומריים בעולם הגשמי. אם אנשים יסתמכו על הכתוב ולא על כוח מחשבתם, הדבר יחליש את העצמה הרוחנית ואת הזיכרון שלהם. ידע אמיתי יכול לבקוע רק מקשר בין מוחות פעילים. אפלטון סבר שחכמת הכתיבה היא שטחית משום שאין בה משא ומתן, אין בה תן וקח, אין בה יחסי גומלין, אין בה חקירה צולבת. את הכתוב אפשר להניח בצד, אפשר לא לקרוא אותו כלל ואילו מדיון, מויכוח, משיחה - פנים אל פנים עם האחר - לא ניתן להתחמק.

בפאדו של אפלטון ישנה אגדה על תות
Thoth - האל המצרי של הכישוף וההמצאות - שהציע למלך תאמוס דורון: Techne חדש, הכתב. המצאה חדשה זו - מבטיח תות - תגביר את הזיכרון ותעצים את התבונה. הסרוב הטכנופובי לא איחר לבוא ותות ננזף, בזו הלשון, על המצאת הכתב:

"המצאה זו שלך תביא לידי שכחה בנפשות הלומדים, משום שלא ישתמשו יותר בזיכרונם.
הם יתנו את אמונם באותיות הכתב החיצוניות ולא יזכרו את עצמם.
הדבר המסוים שגילית אינו כלי-עזר לזיכרון אלא להעלאת זיכרונות, אתה מעניק לתלמידיך
לא את האמת, כי אם את צלמה של האמת בלבד. הם ישמעו דברים רבים, אך לא ילמדו מאומה. הם יהיו כאילו יודעי הכל, אולם למעשה לא ידעו מאומה. הם יהיו חבורה משעממת
אשר תופיע כחכמה, אך לא תהיה כזאת במציאות".

בעשורים שבאו לאחר המצאת הכתב, הטכנולוגיה האוריינית הופקדה בידי מומחי הכתיבה ה-scribes בעת העתיקה הידע של השפה הכתובה היווה קרש קפיצה למשרות ציבוריות מכובדות של המדינה.

רק לאחר המצאת הדפוס, - לדעת רבים ההמצאה החשובה ביותר של 2.000 השנים האחרונות - על -ידי גוטנברג * בשנת 1440 חלה התפשטות של ידע השפה הכתובה.

אליזבט אייזנשטיין, היסטוריונית של המדע ומומחית לתקופת הרנסנס, עוקבת בספרה The Printing :Press as an Agent of Change** אחר ההתפתחויות ההיסטוריות שבאו בעקבות המצאת גוטנברג.

התרומה הראשונה במעלה של הדפוס היא ההרחבה עצומה של מגוון המידע הרשמי בר-הבדיקה, אשר המריץ את החברה המערבית לפתח ולמקצע תחומי דעת חדשים. הדפוס הוליד את מהפך הסטנדרטיזציה של מפות, לוחות שנה, לוחות-זמנים, מילונים, ספרים, קטלוגים, עיתונים והעניק לאיש החברה המערבית את היכולת לקטלג ולקודד את המידע.

הדאגה הטכנופובית לא פסחה על המצאת הדפוס והשפעתה על חיי החברה.

בתקופה שקדמה להמצאתו של גונטברג, בני-האדם רכשו חדשות כאירוע חברתי. הם התכנסו בכיכרות ודנו בצוותא בחדשות שהובאו אליהם מפי עוברי-אורח מזדמנים. קריאת הספר, העיתון, כך חששו, תשבור את המסגרת החברתית הזאת ותגרום לקיטוע ולפרוק הקהילה.

תוך שלושה עשורים הדפוס התפשט באירופה והפך לאמצעי שדרכו הרנסנס, ההומניסטים שהחייו את העניין בלמידה ובספרי המופת, עבר מתרבות לתרבות. לימים, הספר המודפס הפך למתווך בתהפוכות הפוליטיות, הדמוקרטיות, החברתיות והתרבותיות של המאות הבאות.

רכישת השפה הכתובה - שאינה נתמכת בשפת הגוף - נתפסת כמלאכה אחראית ומורכבתביותר. "כדי להבהיר את עצמך ללא מחוות, ללא הבעות פנים, ללא הטעמה, ללא מאזין מולך, כדי שדבריך הכתובים יהיו מובנים בכוחות עצמם, עליך לחזות מראש את כל המשמעויות שנגזרות מהם עבור כל קורא, בכל הנסיבות." אילוצים אלה של מעשה הכתיבה הם שהופכים אותו לעבודה מייגעת ומייסרת.

על המשמעות המהפכנית של הופעת השפה הכתובה והשינויים שהיא חוללה נוצרו תאוריות - שנויות במחלוקת - רבות.

תיאוריות אחדות עושות הפרדה חדה בין אורח חשיבה פרימיטיבי-תרבותי, מגי-לוגי, אורלי-אורייני בנוסח "הדיבור הפך אותנו לאנושיים והשפה הכתובה לאנשי תרבות" ואחרות רואות את הופעת השפה הכתובה כהמשך טבעי, רציף של האבולוציה כאשר שתי התרבויות, האורלית והכתובה, נמצאות בזיקה הדדית וממשיכות להתקיים זו לצד זו.

על הניסיון לאפיין את אורח החשיבה שעומד מאחורי שתי הדרכים להנחלת מידע ובמיוחד על רעיון הנחיתות של חשיבת התרבות האורלית קיימת מחלוקת נוקבת בין החוקרים. מתנגדי הדירוג של רמות החשיבה טוענים שכל בני האדם מסוגלים לחשיבה הגיונית, מופשטת, מקורית והיכולות האלה מתגלות ללא הבדלים - בשתי התרבויות, האורלית והאוריינית.

למרות כל החששות, הכתב חולל מהפך מבורך בתחום החברתי והתרבותי והעלה את האנושות מדרגה אחת מעלה. תבונת כל הזמנים שנשתמרה במסורת המסופרת ניתנה  לכל יודעי הקרוא. דברי החכמים הפכו לנחלת הכלל.

* Ong, W. J. Orality and Literacy. London: Routledge 2002
**Elizabeth L. Eisenstein The Printing Press as an Agent of Change: Communications
and Cultural Transformationsin Early-modern Europe by; Cambridge University Press
1979


.

ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ליקויי למידה