.

 
 
 
 
 
 
 
 
 






 

.
.
Tout est bien sortant des mains de l'Auteur des choses, tout degenere entre les
mains de l'homme.

ז'אן ז'אק רוסו

ז'אן ז'אק רוסו נולד בג'נבה במשפחה פרוטסטנטית ממוצא צרפתי. אמו נפטרה ימים ספורים לאחר לידתו. בהיות רוסו בן עשר אביו הסתבך בקטטה ונאלץ להימלט מפני נציגי החוק. רוסו הילד גדל אצל קרובי משפחה ולמד באורח בלתי סדיר בבית ספר כפרי בניהולו של כומר בדימוס. בגיל שלוש-עשרה הוא נשלח להיות שוליה של חרט. לאחר שנים אחדות של חניכות -והתעללות- הוא ברח מבית החרט ושם פעמיו לעבר צרפת.

רוסו בן השבע-עשרה נלקח תחת חסותה של רוזנת צרפתיה ובמשך שלוש-עשרה שנים הוא היה המזכיר, הידיד והמאהב שלה. במהלך שנים אלה הוא שקד בלהיטות על השלמת השכלתו ורכש ידע מעמיק במוסיקה.

לאחר ניסיונות כושלים להתפרנס כמורה פרטי לילדי משפחה אריסטוקרטית רוסו עבר לפריס, התקרב לחוג האנציקלופדיסטים והפך לידיד אישי של דידרו.

חייו קיבלו תפנית חיובית ביום בו הוא ראה מודעה בה האקדמיה של העיר דיז'ון הכריזה על פרס כספי עבור המסה הטובה ביותר שתכתב על הנושא "האם ההתקדמות באומנויות ובמדע תרמה לטיהור או להשחתה של המוסר?" "לפתע," מספר רוסו, "הרגשתי מסונוור מאלפי אורות מנצנצים, המוני רעיונות התקהלו במוחי בעוצמה ובמבוכה שהטילו אותי לטלטלה שלא ניתנת לתיאור."

החיבור של רוסו זכה בפרס. ההתפתחות של האומנויות ושל המדע לא שיפרה את ההרגלים או את המוסריות של האדם, ההפך הוא הנכון, טען רוסו, היא חוללה אי-שוויון, עצלנות ונהנתנות.

עבודתו הנועזת והשערורייתית הפכה את רוסו בן לילה לדמות מפורסמת ומבוקשת בקרב נשות ה"סלונים" - המרכזים החברתיים, תרבותיים, רוחניים ורכילותיים של פריס.

חיבורו הטכנופובי של רוסו עורר מהומה רבה ונושאו הפך לטעון המרכזי של כל כתביו העתידיים. האומנויות והמדע אינם משחררים את האדם אלא מאמללים ומרסנים אותו יותר ויותר. הסדר של החברה המתורבתת בנוי על אי-שוויון ועל עליבות. הקידמה המדעית יצרה את הבעיות החברתיות של אי-צדק וקיפוח ומכיוון שהתפתחות זו נוצרה בידי בני אדם, רק בני האדם יכולים לרפא את נזקיהן.

בהגיעו לגיל שלושים רוסו פגש תופרת דלה, אנלפביתית, תרז, שהפכה לבת זוגו עד סוף ימיו. היא ילדה לו חמישה ילדים שאותם רוסו השליך ל- foundling hospitals בתי מחסה לילדים יתומים ונטושים שמעטים שרדו בהם.

תרז התנגדה לנטישת ילדיה אך רוסו שנכע אותה שהממזרים הקטנים עלולים להזיק למוניטין שלה. בזיכרונותיו רוסו מנמק את החלטתו המתועבת בכך שלא היה לו כסף לגידול ילדים, שהוא לא מצא את עצמו ראוי להיות אב, שמוטב לילדים לגדול במוסדות כאלה רחוק מהחטאים של החברה הגבוהה.

באוטוביוגרפיה שלו רוסו מגלה נימה קלה של חרטה על נטישת ילדיו אולם החוקרים שמטילים ספק באמיתות כל שחזור קורות חייו של רוסו סבורים שגם החרטה הזאת היא מזוייפת ונועדה רק לרצות את מבקריו.

בשנת 1762 יצא לאור ספרו של רוסו "אמיל או על החינוך". "אמיל" הוא הספר הטוב והחשוב ביותר שכתבתי אי פעם, מספר רוסו ב"וידויים" ולטענתו הספר לא עוסק בחינוך כי אם ברעיון שהוא האמין בו בכל מאודו שהאדם הוא טוב מטיבעו.

רוסו אינו אבי הרעיון של ה"חינוך על פי הטבע", ג'ון לוק הגה אותו עשרות שנים לפניו אך הוא העניק לו -ללא ספק- משמעות חדשה. לפי משנתו החינוכית של רוסו יש להכיר את המיוחד שבילד ולשחררו מן המכשולים והכבלים שהחברה שמה עליו. לא צריך תוכנית לימודים, לא צריך ספרים, לא צריך בתי ספר ולא צריך מורים, הילד ילמד כל מה שהוא צריך לדעת באופן טבעי, בליווי מורה פרטי ובכוחות עצמו.

ראשית, עד גיל ההתבגרות יש לחנך את הילד להיות אדם, ולאחר מכן לחנכו להיות אזרח, היינו להיות מסוגל לוותר על עצמיותו לטובת הקהילה, לטובת הכלל.

יש הרואים בחינוך של רוסו תהליך שבו הילד לומד את האני האותנטי שלו כדי להתחבר לחברה כאדם אחראי, ביקורתי שתורם לתיקון תחלואיה.

משנתו של רוסו, לאור מצב החינוך בימיו, הייתה מהפכנית והיא עוררה התלהבות כבירה בקרב הציבור. במחצית המאה ה-18 ב"עידן הנאורות" לא הייתה מערכת חינוך מנוהלת על ידי המדינה. ילדי האריסטוקרטים קיבלו חינוך על ידי מורים פרטיים. ילדי המעמד הנמוך לא זכו בפריבילגיה של ילדות וכאשר מלאו להם שבע שנים הם הושלכו לעולם המבוגרים.

ההשכלה נחשבה עדיין למותרות ורק כמחצית מילדי צרפת למדו קצת קריאה ויסודות החשבון בכיתות שתוחזקו על ידי הכנסייה. הלימודים התנהלו בכיתה אחת בקבוצות שאוגדו לפי רמת הידע.

קראתי שוב את
אמיל במקור והתרשמתי , שוב, מהקסם המהפנט שהוא משרה על הקורא. השפה החלקלקה, המצועצעת, הקירבה האינטימית אל הקורא, החנופה, הענווה המתנשאית, מנה גדושה של תבונה ושכל ישר, לא פחות דברי הבל ורעיונות מקוממים - כל אלה כובשים ומסנורים את הקורא. אין פלא שנשות צרפת הלכו שולל אחר אמיל והאדון שלו ז'אן ז'אק.

השפה הצרפתית שבה החונך הוא gouverneur היינו שליט ומורה הוא Maitre משמע אדון קובעת מעצם טבעה את מערכת היחסים בין תלמיד למורה. רוסו לא מנסה להסתיר את המניפולציה שהוא מעולל בבן טיפוחו, אמיל. המחנך מביים מצבי משבר מביכים, משפילים כדי לאתגר ולהעמיד במבחן את כישורי ההישרדות של חניכו.

מצד אחד:"כשיצא מתחת ידי הוא לא יהיה - אני מודה - לא שופט, לא חייל, לא כומר ... הוא יהיה בראש ובראשונה אדם" ומצד שני: "הנח לו שיאמין תמיד כי הוא האדון בעוד האדון יהא תמיד אתה, אין שיעבוד מושלם כשיעבוד המעמיד פני חירות" "אין ספק שעליו לעשות כרצונו בלבד אך אל לו לרצות אלא את מה שברצונך שיעשה" "אל לו לעשות צעד אחד שלא חזית מראש, אל לו לפתוח את פיו בלי שתדע מה הוא עומד לומר"

החינוך החדשני שרוסו העניק לאמיל מיועד לבנים בלבד, תפקידה של האישה הוא לשאת חן בעיני הגבר, להיות אם ורעייה למופת.

המלוכה והכנסיה ראו ב"אמיל" ספר מסוכן משום שהוא עירער את אושיות החברה בשל הביקורת שנמתחה בו על הממסד הכנסייתי והמערכת השלטונית. "אמיל" גרם לגירושו של רוסו מצרפת ולשריפה פומבית של הספר בערים רבות באירופה.

במשך שנים רבות רוסו גלה מארץ לארץ ונאלץ להסתתר תחת שם בדוי. בשנת 1770 הוא הורשה לחזור לצרפת בתנאי שלא יפרסם יותר את עבודותיו. בתקופה זו הוא השלים את כתיבת ספרו האוטוביוגרפי Confessions. הוא אומנם לא פרסם את הספר אך היה עורך ערבי קריאה בהם הוא היה מקריא בפני קהל האריסטוקרטים פרקים מתוכנו. כאשר הדבר נודע למטיביו משכבר הימים הם פנו לבית המשפט בדרישה לאסור על החשיפה הפומבית של קשריהם עם רוסו.

הבריאות הנפשית של רוסו, שמעולם לא הייתה יציבה ביותר, הלכה והתדרדרה. תקופות ממושכות יותר ויותר הוא הסתגר ופנה עורף לידידיו. הוא סבל ממצבי רוח הפכפכים בהם הוא חש את עצמו מוקד לעוינות ונרדף על ידי הקרובים לו. הוא הרבה להסתכסך ולנתק את קשריו עם האנשים שהיטיבו עמו.

אחת הפרשיות המפורסמות התנהלה בין שני הפילוסופים המובילים של הנאורות דוד יום האנגלי ורוסו הצרפתי. "אילו פרצה מלחמה בין אנגליה לצרפת הדבר לא היה מרעיש יותר מהשערוריה של ההתקוטטות בין שני האנשים האלה" התבטא אחד המעורבים בסכסוך.

רחמיו של דויד יום, הפילוסוף האנגלי נכמרו למשמע התלאות שעוברות על רוסו והזמין אותו להתארח- ולמצוא מקלט - בביתו. ידידיו שנשרפו בעבר מקשריהם עם רוסו הזהירו אותו מפניו אך יום התעלם מהם ובחר להקשיב להמלצות הנלהבות של נשות הסלונים של פריס. המפגש בין השניים הצית הערצה ממבט ראשון. יום כתב לאחד מידידיו "מעולט לא הכרתי אדם נעים וישר יותר ממנו. הוא עדין, אצילי, צנוע, רוחש חיבה ומעל לכל הוא נחון ברגישות שאין כדוגמתה. מבחינתי, אני חושב שאני יכול לעבור את כל חיי בחברתו ללא כל סכנה של ריב אתו". עד מהירה הקסם פג. הקרע חל כאשר רוסו האשים את יום בקנוניה שהוא רוקם נגדו כדי להשתיקו. יום, שעיקר המוניטין שלו היה בנוי על good David, על טוב לבו, נפגע קשות מהאשמות השווא, "מכפיות הטובה המפלצתית האכזריות והטירוף" ורוסו הנערץ הפך במכתביו ל"ללא ספק המנובל האפל והאכזרי ביותר שקיים היום בעולם".

בעבודתו האחרונה "הזיות של מטייל בודד" חיבור אוטוביוגרפי, רוסו העיף והמאוכזב מטייל בפריס, מהרהר בחייו ומצדיק בלהט את מעשיו, דעותיו וכתביו. בפאתוס הרומנטי, ספוג הדמעות הוא מתאר את עצמו קורבן תמים ואומלל של החברה היהירה

"כעת אני לבד בעולם ללא אח, שכן או ידיד, ללא כל חברה מלבדי. האדם הידידותי והאוהב - בהסכמה תמימת דעים של כל האחרים - גורש מהחברה. בשנאתם המשוכללת הם מצאו את היסורים הקשים ביותר לנשמתי הרגישה ושברו באלימות את כל קשרי אתם. " וכו' ...

רוסו היה אחד מההוגים החשובים של המאה ה-18. מחשבתו הפוליטית ובעיקר האמנה החברתית שלו זכו להערכה רבה במהפכה הצרפתית. כאות הוקרה לגדולתו שרידיו נקברו - ליד קברו של אויבו בנפש וולטיר - בפנתיאון בפריס.


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם