.

 
 
 
 
 
 
 
 
 








 


.
.

הכאב

התגלית של Francois Magendie Charles Bell לפיה החלק האחורי של תאי העצב בעמוד השדרה מוביל תחושות והחלק הקדמי שלהם ממונה על התגובות התנועתיות הניחה את היסוד לרעיון של נתיב ייחודי - פיזיולוגי - לזרימת תחושת הכאב.

לכאב שמור מקום מיוחד בתולדות הפילוסופיה, התיאולוגיה והמדע ולמרות נוכחותו הדומיננטית בחיינו, רק בעשורים האחרונים הוא זכה לבכורה ולהתייסות שהוא - ואנחנו - ראויים לה.

התרבויות הקדומות השאירו עדויות על לוחות חימר על דרכי טיפול נהוגות לשיכוך הכאב. הכאב נגרם ממעשי כשפים, מעין רעה, מקללה וסילוקו היה באחריות מכשפים, שאמאנים, כמרים וכוהנות שהשתמשו בצמחי מרפא, בטקסים מאגיים לריפויו.

ביוון העתיקה עלתה לראשונה הסברה שלמוח ולמערכת העצבים תפקיד כלשהו ביצירת תחושת הכאב. תורת אריסטו הסבירה את הכאב כהוכחה לעובדת היות האדם חלק אינטגרלי מהטבע - מעולם החי.

בתיאוריה של ארבע הליחות -מרה שחורה, מרה צהובה, מרה לבנה ומרה שחורה - ששלטה במשך מאות שנים ברפואה, הכאב נגרם מהפרת המאזן בין הליחות באחד האברים או בגוף כולו.

התורות התיאולוגיות - היהדות והנצרות - חיפשו הסברים - ולא מרפא - לכאב. חידת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", "מדוע דרך רשעים צלחה", מעסיקה את המחשבה היהודית מאז היווצרה. היסורים הם חלק מהמציאות ועונש שנגזר על המין האנושי מאז חטאו של האדם הראשון. תפיסה אחרת ביהדות רואה את היסורים כאמצעי וכצורך של האדם להתקרבות אל הבורא, לחזרה בתשובה ולאהבת השם. רעיון נוסף שעולה מדברי חז"ל הוא שהיסורים הם אמצעי להתעלות, להזדככות של האדם כדי לזכות בחיי העולם הבא. אין אנו מבינים את סיבת היסורים - טוענת תפיסה אחרת - אין לנו השגה בדרכי האל אבל יודעים אנו שהדבר בא מהקב"ה ולכן הוא לטובתנו.

גם הנצרות מסבירה את הכאב כעונש לחוטאוכמתנה מטהרת ומאתגרת לאדם הטוב. אולם בעוד פלגים בנצרות מקדשים את הסבל, רואים בו מטרה נשגבת ואוסרים על שיכוכו, היהדות רואה את הסבל - יהיו מטרותיו אשר יהיו - כתופעה בלתי רצויה. מניעה או מיתון היסורים - לפי חכמי ישראל - מתאפשרים באמצעות לימוד תורה, תפילה, מצוות צדקה וגמילות חסדים.

התיאוריות והעובדות המדעיות החלו להופיע במאה ה- 14וה-15 והתיאוריה של "נתיב הכאב" של המדען הצרפתי Descartes Rene יצאה לאור ב-1665. דקרט שרטט את "נתיב הכאב" מהאש שבאה במגע עם הרגל ועד רישומו במוח, ודימה את תחושת הכאב ל"צלצול פעמון". הסבר פשטני זה של רפלקס הכאב נשאר היסוד למחקר במשך למעלה מ-300 שנים.

לקראת סוף המאה ה-19 חלה תפנית דרמטית בתפיסת הכאב מעונש וממתנת האל לסוגייה פיזיולוגית ולאתגר רפואי. במקוםלנסות להסביר ולהצדיק את הכאב הקהילייה המדעית החלה לחפש דרכים להבין את גורמיו ולרפא אותו.

הפרמקולוגיה של המאה ה-19 גילתה את סגולת שיכוך הכאב של האופיום, המורפיום, הקודיאין והקוקאין ולאחר מכן החלה לייצר תרופות שחוסמות מנגנונים מחוללי כאב מיוחדים.

בשנת Friedrich Wilhelm Sertrner 1803 רוקח גרמני הצליח לבודד גבישים של חומר משכך כאבים בעל עוצמה רבה מאופיום גולמי. הוא קרא לאבקה מורפין, על שם מורפיאוס, האל היווני של החלומות. המורפין כמשכך כאבים נכנס לשימוש רפואי רחב בשנת 1815.

פריצת הדרך בחקר מנגנון הכאב חלה בשנת 1965 עם פרסום התיאוריה של ה-gate control שיתוף פעולה בין הפסיכולוג הקנדי Ronald Melzackl והפיסיולוג הבריטי Patrick Wal במאמר Pain Mechanisms: A New Theory," Science: 150, 171-179

בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 התיאוריה של "שער הכאב" וייסוד "החברה הבינלאומית לחקר הכאב" משכה מדענים רבים אל חקר הכאב. ההתפתחות החשובה ביותר של תקופה זו הייתה תגלית הקולטנים של האופיאטים במוח.

ב-Hans Kosterlitz 1977 - ביולוג בריטי ועמיתיו גילו את משכך הכאבים הראשון - enkephalin המיוצר במוח. עבודתם עשתה צעד חשוב לקראת הבנת תפקיד המוח בויסות הכאב.

הרפואה המודרנית פנתה לחקר פעולת הגומלין בין גוף לנפש ולהתנהגות והבהירה שלטיפול בכאב נדרש שילוב בין מרכיבים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים. הגישה הקוגניטיבית של היום פועלת על חיזוק כושר ההתמודדות ויכולת השליטה של האדם לא פחות מאשר על שיכוך ביולוגי תרופתי של הכאב.

לא כל סוגי הכאב ניתנו להסברה על יסוד מסלולים עצביים מיוחדים. אחד מהם הוא כאב איבר הפנטום - תחושה עיקשת של כאב המקננת בחולה באיבר שנגדע, שאינו קיים יותר -הוא "המצאה אכזרית של מערכת העצבים". המוח שאיבד את המסרים שהגיעו אליו מהאיבר שנעלם מגביר את רגישותו בניסיון לחפש אחר הגירוי החסר ומייצר מעין "אותות כוזבים".





.

ד"ר אילנה מודלינגר
ליקויי למידה
Copyright ©
ביתפרק