.

 
 
 
 
 
 
 
 
 






 

.

המכלול הלשוני

בשל הקשר האמיץ בין ליקויי למידה ושפה, סוגיית ההפרעות הלשוניות עולה פעמים רבות, בהקשרים שונים בנושאים שנדונים באתר. בפרק זה אמקד את הדיון בהתפתחות הלשונית, בשיבושים שעלולים לחול בה בכלל ובהפרעות הלשוניות שמקורן בתסמונת ליקויי הלמידה בפרט.

הריבונות הלשונית היא נכס וכוח כלכלי, פוליטי וחברתי. המעבר דרך התחנות הלשוניות והעפלה מוצלחת אל ההבעה הרהוטה - מדוברת וכתובה - פותחים; בפני האדם דלת אל מימוש עצמי, מעמד, ביטחון תקשורתי והשפעה.

שפת הגוף

רוב התקשורת החברתית עוברת בערוצים לא-מילוליים, דרך הקודים של שפת הגוף. אותות לא-מילוליים המלווים את התקשורת המילולית משלימים ולעתים אף משנים את המסר הנאמר.

שפת הגוף מחולקת לשתי חטיבות - "emblems" סימנים בעלי משמעות מוסכמת על בני תרבות, על בני קבוצה חברתית מסויימת וביטויים רצוניים שמלווים את דרכי התקשורת של האדם. הביטויים הסמליים תקפים רק בתוך התרבות, בתוך הקבוצה ולתנועה של הרמת האגודל לתפיסת טרמפ, הבנלית כל כך בחברה המערבית, משמעות אחרת לגמרי - מגונה מאוד - בארצות אחדות במזרח.

ביטויים אחדים של שפת הגוף נוצרו בתהליך האבולוציוני והיא הולכת ומעשירה את ה"אוצר הלשוני" שלה בלמידה סופגת של הילדות. הגוף לומד להעביר שדרים במנחים, בתנועה, במחוות, בהבעות פנים בגוון, בעצמת ובנעימת הקול.

אחד הסימנים האוניברסליים, המולדים, הוא "המחווה האולטימטיבית" - החיוך. לחיוך השפעה קסומה, הוא מופיע -וממיס את לב ההורים- ללא כל משמעות תקשורתית שעות אחדות לאחר לידת התינוק והופך ל"חיוך החברתי" לאמצעי קשר לקראת גיל שלושה ארבעה חודשים. החיוך -עצוב, נבוך, מתנצל או שמח - מוכר ושובר קרח ועוינות בכל התרבויות, בכל העמים. "השופטים אינם מבדילים בקביעת אשמתם של נאשמים מחייכים ולא מחייכים אך הם נוטים - בהשפעת ' smile-leniency effect' ,"מידת הרחמים של החיוך" - להטיל עונש קל יותר על המחייכים"

מחוות גוף אחדות מומלצות וחיוניות לתקשורת תקינה בתרבויות מסויימות ואסורות באחרות. הבולטת בהן הוא קשר העין. בתרבות המערבית קשר עין מסמן עניין, מעורבות, כבוד והסרת המבט מתפרשת כמבוכה, כאשמה, כשעמום. בתרבויות מזרח אחדות קשר עין משמעו חוצפה, זלזול, חוסר כבוד. גם לתזמון שפת הגוף חשיבות רבה ועם כל חיוניותו של קשר העין לאמינות המשוחח, נעיצה ממושכת של המבט שעולה על מספר שניות מעוררת מבוכה ואי-נוחות בבן שיחו.

המרחק שהאדם מציב בינו לבין בן שיחו קובע את תחילת וסיום השיחה, את אופי נושאו ואת הקרבה האישית שיש ביניהם. גם לגבולות האלה יש מדדים תרבותיים והטריטוריה המכונה "comfort zone" שונה מארץ לארץ.

המילון של שפת הגוף גדוש בביטויי חיבה. טפיחות, גיפופים, נשיקות וחיבוקים. החברה שלנו, כמו רוב ארצות המזרח התיכון, נוהגת להפגין בשפת גוף, בפומבי, ידידות. ההתנהגות הזאת מדהימה ומזעזעת את האורח מהמזרח הרחוק שנדרש בארצו לאיפוק ולהימנעות מהפגנת רגשות בציבור.

בשנים האחרונות חלה נסיקה חדה בעניין ששפת הגוף מעוררת. "המומחים לעיצוב תדמית" והמשווקים למיניהם השתלטו על בלשנות שפת הגוף ומקיימים ימי עיון, סמינרים ומפיקים חוברות, ספרים וקלטות עם מתכונים גדושי איוולת על רכישת שפת גוף טובה כדי להיטיב למכור, להיבחר ולהצליח.

הבעת רגשות

בני האדם ממקומות שונים בעולם - ללא קשר עם מוצאם הגזעי או מורשת תרבותם - מבטאים חוויות רגשיות בהבעות גופניות דומות. דרווין -בספרו "הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים"-מעלה את ההשערה שפעולות ההבעה העיקריות של בני האדם ושל בעלי חיים אינן נלמדות כי אם מולדות ומורשות מדור לדור.

המחקר המודרני מאשר את האוניברסליות של הבעת הרגשות ורואה בהן תגובות מולדות ומתובנתות שמערכות מוח מובנות שולטות בהן. רשימת הרגשות הבסיסיים המובעים בשפת גוף ובעיקר בפנים כוללת הפתעה, עניין, שמחה, זעם, פחד, סלידה, בושה ועצב. ככל שיורדים בסולם האבולוציוני, הבעות הרגש הולכות ופוחתות וככל שעולים בו הן מתרבות והופכות למורכבות יותר ויותר. בנוסף לרגשות הבסיסיים, המשותפים לנו ולבעלי החיים, בני האדם חווים ומביעים גם רגשות מסדר גבוה יותר אשר מורכבים מתערובות וממזיגות של הרגשות הבסיסיים. השפע הרגשי, הרגשות הנגזרים - כמו גאווה, הכרת תודה, ובושה - מייחדים את המין האנושי משאר המינים.

התפקיד החשוב ביותר של הבעת הרגש הוא תקשורת בין היחידים. כבר בראשית הקשר בין התינוק לאמו הדו-שיח הרגשי בונה ומסדיר את מערכת היחסים. התינוק המחייך מספר על הנאתו, בכיו מסגיר את מצוקותיו, האם, בפנים מוארות ובצליל הרך של קולה, אוהבת, מעודדת ומאשרת ובקימוט כועס של המצח ובטון מצליף מביעה שלילה, כעס ונזיפה על התנהגות היצור הקטן.

לא כל התיאורטיקנים מקבלים את הרקע הביולוגי של הבעת הרגשות. תורות אחדות רואות בהן מבנים פסיכולוגיים ואחרות טוענות שהן תוצרים של האינטראקציה החברתית.

הדיבור

"רק השפה יכלה לפרוץ דרך כלא ההתנסות המיידית שבו כלוא כל יצור אחר ולהעניק לנו בכך אינסוף של חירויות במרחב ובזמן"

בניגוד לשפה הכתובה שדורשת תהליך של למידה פורמלית, השפה המדוברת, אולי בשל גילה המופלג, נרכשת בלמידה סופגת, באורח טבעי וספונטני.

"אין ספק שהתפתחות השפה המדוברת כפי שאנו מכירים אותה היתה נקודת מפנה בפרהיסטוריה של של האדם. אולי הייתה זאת נקודת המפנה המכרעת. מצויידים בשפה יכלו בני-האדם לברוא עולמות מסוג חדש בתוך עולם הטבע. עולם התודעה הפנימית והעולם שאנו יוצרים ומשתפים בו את הזולת,שאנו מכנים בשם 'התרבות'."

על אופן היווצרות השפה המדוברת נאבקות שתי תיאוריות. האחת רואה בלשון תכונה המייחדת את האדם מכל עולם החי. לפי תיאוריה זו השפה פרצה, בעבר הלא-רחוק כתוצר לוואי של המוח המוגדל, לאחר שהאדם עבר רף קוגניטיבי -רכש כשרים של הסמלה, המשגה- הדרוש ליצירת המכלול המופשט של הלשון המדוברת. התיאוריה היריבה טוענת שהולדת השפה עתיקה מאוד והיא התרחשה בתהליך הדרגתי של ברירה טבעית שיצרה את היכולות הקוגניטיביות בד בבד עם היכולת הלשונית.

התיאוריה הראשונה מיוצגת על-ידי הבלשן נועם חומסקי אשר רואה בשפה יכולת מולדת המהווה חלק בלתי נפרד ממוח האדם. המהירות והדיוק בהם ילדים יוצרים שפה מדוברת והדמיון הדקדוקי הרב בין שפות העולם הם הוכחה - לדבריו - כי הדקדוק לא נלמד מאפס אלא מהווה כושר מולד.

חוקרי התיאוריה של ההתפתחות ההדרגתית טוענים שרעיון השפה כ"אינסטינקט" וקיומו של מנגנון לרכישת שפה LAD- Language Acquisition Device של הבלשנות הגנרטיבית אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות והממצאים של הביולוגיה האבולוציונית, הגנטיקה, האנטומיה ומדעי הנירולוגיה. המכלול הלשוני מניח קיום תשתית אנטומית, יכולת עצבית לחשיבה ולתנועה וכל אלה עברו תהליך נפרד של התפתחות עד אשר השתלבו באמצעות הברירה הטבעית ליכולת אבולוציונית ייחודית אחת.

השפה הכתובה

הופעת הכתב חותמת את העידן הפרהיסטורי ופותחת את פרק ההיסטוריה בתולדות האדם. לעומת הדיבור, מיומנות שנרכשה לפני מיליונים של שנים, השפה הכתובה צעירה מאוד, הופיעה לפני חמשת אלפים וחמש מאות שנים ונכנסה לשימוש המוני רק לפני מאות אחדות, עשור או שניים לאחר שנת 1440, מועד המצאת הדפוס.

בפאדו של אפלטון ישנה אגדה על תות
Thoth האל המצרי של ההמצאות והכישוף שהציע למלך תאמוס דורון: Techne חדש, הכתב. המצאה חדשה זו, מבטיח תות, תגביר את הזיכרון ותעצים את התבונה. הסרוב הטכנופובי לא איחר לבוא ותות ננזף, בזו הלשון, על המצאת הכתב:

"המצאה זו שלך תביא לידי שכחה בנפשות הלומדים, משום שלא ישתמשו יותר בזיכרונם. הם יתנו את אמונם באותיות הכתב החיצוניות ולא יזכרו את עצמם. הדבר המסוים שגילית אינו כלי- עזר לזיכרון אלא להעלאת זיכרונות, אתה מעניק לתלמידיך לא את האמת, כי אם את צלמה של האמת בלבד. הם ישמעו דברים רבים, אך לא ילמדו מאומה. הם יהיו כאילו יודעי הכל, ולמעשה לא ידעו מאומה הם יהיו חבורה משעממת אשר תופיע כחכמה, אך לא תהיה כזאת במציאות".

למרות כל החששות, הכתב חולל מהפך מבורך בתחום החברתי והתרבותי והעלה את האנושות מדרגה אחת מעלה. תבונת כל הזמנים שנשתמרה במסורת המסופרת ניתנה לכל יודעי הקרוא. דברי החכמים הפכו לנחלת הכלל.

המצאת הכתב מסמנת את שחר מהפכת המידע. הכתב הופיע במקומות שונים בעולם הקדום והוא נוצר משום שהתפתחות החברה העתיקה הגיעה לשלב שבו הורגש הצורך באמצעי שיתעד וישמר את המידע.

עמי הקדם החלו לעסוק בחקלאות, במסחר, בבנייה של מערכות השקייה, במסעות בים וביבשה, בהקמה של ערים ונדרשו ליצור אמצעים -טכנולוגיות לניהול מידע כמו רשימות מצאי, לוחות שנה, מפות תעודות, רישום מנהלי ומיסוי. לאחר שהכתב תיעד את שגרת יומו של האזרח הקדום הוא פנה לתיאור עולמו, אמונותיו ותרבותו.

הקריאה

ידע ואוריינות נחשבו מאז ומעולם לכוח ששייך למעמד השולט. פרומתאוס נענש באכזריות על מתן האש וסגולת ה-techne לבני-האדם. במצרים העתיקה הכתב נקרא "שפת האלים". העבדים לא הורשו ללמוד קרוא וכתוב. האותיות הכתובות שהביאו לכל את הידע, שברו את מחיצות המעמד החברתי וביססו תהליך של שוויוניות ודמוקרטיזציה.

עד המצאת הדפוס, רוב בני האדם לא ידעו קרוא וכתוב. האוריינות הכתובה הייתה זכות בלעדית של הכמורה ושל האצולה.

בשנת 529 הקים
בנדיקטוס הקדוש, נזיר איטלקי, מייסד מסדר הבנדיקטים ו"סנדק הספריות", את מנזר מונטה קסינו. ב-Regula monachorum התקנון של המסדר שבנדיקטוס חיבר, הוא שילב את מצוות הקריאה - הן בציבור והן במסגרת פרטית - כחלק אינטגרלי של אורחות החיים של המנזר. היות ובקומונה של הנזירים לא היה רכוש פרטי, הספרים קובצו בגינזכים של המנזרים. כדי להעשיר את הספרייה, הנזירים שאלו והחלו להעתיק כתבי יד ממקורות שונים. בנדיקטוס ומנזר מונטה קסינו ייזכרו בשל פועלם העיקש והאמיץ לשימור האוצרות הספרותיים של העולם העתיק.

בשנת 789 -
קרל הגדול - אבי אירופה - שאף להקים באימפריה שלו גרעין של מלומדים. הוא הוציא צו המורה לכל מנזר וקתדרלה להעניק בחינם השכלה לכל נער שיש לו האינטליגנציה והנחישות ללמידה. "בכל בישופות ובכל מנזר ילמדו את המזמורים, התווים, הלחן, חשבון ודקדוק ויספקו ספרים מתוקנים בקפידה"

הקריאה ניתנה להמונים בשנת 1440
Johannes Gutenberg המיר מתקן לדריכת כאשר צורף גרמני ענבים למכבש דפוס ושינה את פני העולם

המצאת הדפוס עוררה אף היא חרדה גדולה לשלמות החברה. בתקופה שקדמה להמצאתו של גונטברג, בני-אדם רכשו חדשות כאירוע חברתי. הם התכנסו בכיכרותודנו בצוותא בחדשות שהובאו אליהם מפי עוברי-אורח. קריאת הספר, העיתון, שברה את המסגרת החברתית הזאת ואיימה בקיטוע ובפירוק הקהילה.

תוך שלושה עשורים הדפוס התפשט באירופה והפך לאמצעי שדרכו הרנסנס, ההומניסטים שהחייו את העניין בלמידה ובספרי המופת, עבר מתרבות לתרבות. לימים, הספר המודפס הפך למתווך בתהפוכות הפוליטיות, הדמוקרטיות, החברתיות והתרבותיות של המאות הבאות.

הקריאה להמונים אפשרה ההרחבה עצומה של מגוון המידע הרשמי בר-הבדיקה, המריצה את החברה המערבית לפתח ולמקצע תחומי דעת חדשים. הדפוס הולידאת מהפך הסטנדרטיזציה של מפות, לוחות שנה, לוחות-זמנים, מילונים, ספרים, קטלוגים, עיתונים והעניק לאיש החברה המערבית את היכולת ליצור רציונליזציה, לקטלג ולקודד את המידע.

הכתיבה

הכתיבה משולה לכור ההיתוך של ההשכלה, לפסגת הפירמידה הלשונית ורואים בה את ההישג הנאור ביותר של התרבות האנושית.

תרומתה העיקרית של הכתיבה היא בתהליך של עיצוב חשיבה - בגיבוש ובפיסול של רעיונות, מסרים ומשמעויות. מעשה הכתיבה משול ל"דגירה" שבמהלכה תהיות, הרהורים, רעיונות חבויים ומעורפלים לובשים צורה, מקבלים שם ומתממשים בתודעה. בתהליך זה הכותב משכין סדר, בהירות והיגיון בעולמו הרוחני, מטפח תובנה ובונה ידע חדש. התוצר המוגמר - המילים הכתובות - הוא רק גולת הכותרת וההתגלמות המסכמת של תהליך רב חשיבות זה.

הכתיבה מעצבת ומארגנת את המחשבה, אך היא יכולה להיות גם הרפתקה אינטואיטיבית - מעשה של חקר וגילוי עצמי. בכוחה לשחרר מונולוג פנימי, רחוק מאוזני סקרנים, שופטים ומבקרים למיניהםולזמן מפגש להיכרות עצמית גלויה, ללא אילוצים וללא מסכות.

לכתיבה מאפיינים ייחודיים המבדילים אותה משאר הישויות הלשוניות. השפה המדוברת מערבת שפת גוף עשירה; מבע, צליל ותנועות מלווים את המילה הנאמרת ומעניקים לה נופך תקשורתי משלהם. המילה הכתובה חייבת להעביר בכוחות עצמה את הרעיון ואת המסר משום כך מוטלת עליה חובת הניסוח הרהוט, האחראי והחד-משמעי. המילה הכתובה שמרת ומנציחה את תכנה. תכונות אלה אחריות וקביעות התיעוד - מייעדות לה את מכלול הטקסטים העמידים שאינם סובלים עמימות או פרשנות דו-משמעית.

הקריאה היא מבט החוצה לליקוט ולקליטת מידע, להיכרות ולתחושת שייכות, ואילו הכתיבה היא מבט פנימה לליבון ולמימוש התובנה ולתחושת ייחודיות. הכתיבה היא ערוץ שפת הרגש המביעה מאוויים ותחושות, שוברת בדידות ויוצרת את קרבת המפגש הבין-אישי. ההתפתחות המסחררת של הטכנולוגיה פתחה עידן של תקשורת המונית ללא גבולות וללא אילוצי זמן ומקום. על החברה המודרנית נפרשת רשתתקשורת רחבה ורבת הסתעפויות עם מאגרי מידע כבירים הפתוחים בפני כל פונה.

"כרטיס הקורא" מקנה לאדם מקום מכובד במועדון האוריינים והופך אותו לצרכן בעל יכולת הסתגלות. הקורא המיומן יכול להתחבר אל מאגרי המידע וליהנות, מן הצד, מכל תרומותיהם. לבעלי "כרטיס הכותב"
מובטחת השתתפות פעילה - האפשרות לעלות על הרשת המופלאה הזו כדי לקבוע, להשפיע ולשנות בה.

על הכתיבה ראו את ספרי יסודות ההבעה הכתובה



.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם