.

 
 
 
 
 
 
 
 
 











 

 

.

The brain struggling to understand the brain is society trying to explain itself.
Colin Blakemore - Mechanics of the Mind 1977

שפה ומוח

חקר הדרך בה המוח - האיבר המורכב ביותר ביקום המוכר - קולט, מעבד ויוצר שפה - המיומנות המורכבת ביותר ביקום המוכר - מעסיק מזה מאות שנים את בני-האדם. עד התקופה האחרונה, עד הופעת טכנולוגיות ההדמיה של פעולת המוח, הידע נאגר על יסוד תצפיות קליניות בנזקים שנגרמו לשפתם של אנשים שלקו בחבלות, בשבץ ובמחלות מנוונות של המוח. הקרטוגרפיה של המוח מרכיבה את התצריף של תמונת ה'איפה' אך לא מפענחת את החידה המרתקת מכולן, לא עונה על שאלת ה'איך'. מהשפע הכאוטי של המידע אעלה תחנות דרך אחדות בחקר 'התעלומות המורכבות ביותר ביקום המוכר'.

על מפתן המחקר המודרני של המוחניצב
Franz Joseph Gall נירואנטומיסט גרמני, חלוץ חקר מיקום התפקודים הרוחניים במוח. גל העלה לראשונה - בשנת 1796- את ההשערה שיכולת ההבעה הלשונית מקורה באונות הקדמיות של המוח. הוא אף סבר שהרגשות לא שוכנים בלב אלא ב'איברים' מסויימים שנמצאים במוח. מההארות המהפכניות האלה שיהוו בסיס לחקר המוח במאה התשע -עשרה גל פיתח את תורת הפרנולוגיה - השגויה והמסוכנת - שהתיימרה לזהות את אישיותו ואת אופיו של האדם על-פי מבנה הגבשושיות שעל גולגלתו.

הכנסיה הרומית קתולית הזדעזעה מדברי התועבה של גל, מהרעיון שהרוח the mind שנברא על- ידי האל יכול לשכון במקום גשמי כמו עיסת המוח והמדענים בני דורו זעמו על הביסוס המפוקפק של תורתו. גל נאלץ למלט את נפשו לצרפת אך מזלו לא שפר עליו וגם בארץ המקלט הוא התקבל בעוינות רבה על-ידי הממסד המדעי ה- Institute de France של נפוליאון.

תלמידו של גל, הרופא הצרפתי Jean Baptiste Bouillaud המשיך והגן באומץ במשך עשרות שנים על רעיון מיקום התפקודים במוח של המורה המושמץ שלו.

המחקר המדעי של מיפוי אזורי השפה במוח החל עם עבודתו של הנירוכירורג הצרפתי
Paul Broca ברוקה חקר אנשים שלקו באפזיה, חוסר יכולת דיבור, ובמיוחד חולה המכונה 'Tan' משום שזו הייתה ההברה היחידה שהוא היה מסוגל - והרבה - לבטא. לאחר מותו של החולה, בשנת 1861 ברוקה גילה באוטופסיה של מוחו אזור פגום בקליפת המוח, באונה הקדמית השמאלית, והקיש מכך שמקום זה אחראי על הפקת דיבור. אזור מוחי זה נקרא לימים אזור ברוקה .

לאחר פרסום ממצאיו של ברוקה,
Carl Wernicke נירוכירורג גרמני החל במחקר לאתור מרכזי שפה נוספים. הוא גילה, במקום המפגש בין האונה הצדעית לאונה הקודקודית, בהמיספירה השמאלית אזור שיקרא אזור ורניקה - הממונה על הבנת הדיבור.

אזור ברוקה ואזור ורניקה מחוברים בפס של תאי עצב - אלומה דמוית קשת - והמכלול כולו נקרא .perisylvian area.

האנשים שלוקים באפזיה של ברוקה - אפזיה אקספרסיבית - מבינים הן שפה כתובה והן מדוברת אך אינם מסוגלים להפיק דיבור שוטף ומשמעותי. הלוקים באפזיה של ורניקה - אפזיה רצפטיבית - המתקשים בהבנת שפה, מסוגלים לדבר אך דיבורם הוא גיבוב מילים ללא פשר ומשמעות.

ההתמחות ההמיספירית

אחת התגליות המרתקות ביותר של חקר המוח היא ששתי מחציותיו, שנראות לכאורה זהות מבחינה אנטומית - אחת כבבואת הראי של השנייה - מתמחות בתחומי ודרכי תפקוד שונים זו מזו.

בראש החלוצים של חקר ההתמחות של ההמיספירות עומד הנירולוג האמריקאי -
R.W.Sperry. ספרי החל את עבודתו בשנות החמישים של המאה העשרים עלחקר חולים שעברו חצייה מוחית. הניתוק בין שתי ההמיספירות המוחיות בוצע על חולים שסבלו מאפילפסיה קשה ומטרתו הייתה מניעת התפשטות המחלה ומיתון תכיפות ועצמת ההתקפים. האנשים חצויי המוח תפקדו, למראית עין, כאילו דבר לא השתנה. ספרי בנה מערכת מבחנים מתוחכמת שבעזרתה הוא הצליח לזהות את השינויים הדקים שחלו בחולים ולבודד את התפקיד הייחודי שכל המיספירה מוחית - מופרדת משכנתה - ממלאת.

ספרי מצא שכל המיספירה פיתחה דרכי למידה וזכירה משלה. לכל אחת עולם אחר של התנסות תפיסתית, חוויתית ורגשית. להמיספירה השמאלית חשיבה מופשטת, היא עוסקת בקשרים הסמליים, בניתוח הגיוני של נתונים ובממד הזמן. היא יודעת לדבר, לכתוב ולחשב. מבין השתיים היא האסרטיבית, המוציאה לפועל והמנהיגה של מערכת העצבים.

ההמיספירה הימנית 'אילמת' ולכן קשה יותר לעמוד על טיבה. ספרי גילה שבתחומי תפקוד רבים לא זו בלבד שהיא אינה נחותה, היא אף עולה על המחצית השלטת. היא מצטיינת בחשיבה מעשית במודעות מרחבית ובהבנה של הקשרים מורכבים. הממצאים של ספרי על התמתחות ההמיספירות זיכו אותו, בשנת 1981 בפרס נובל לרפואה.

תלמידו של ספרי, הפסיכולוג האמריקאי
M Gazzaniga - ממייסדי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית - המשיך את המפעל של מורו והוסיף פיסות נוספות לתמונת התצרף של ההתמחות ההמיספירות. הטכנולוגיה המודרנית יצרה אמצעים חדשים fMRI, PET, MEG ,CAT להדמיה של תפקודי המוח שמבטיחים פריצת דרך בהבנת תהליכי הפעולה של המוח בכלל ויצירת השפה בפרט.

שפת גוף וקריאת רגשות

עליונות ההמיספירה הימנית בתפקודים מרחביים מקובלת היום על כל המומחים. ההבדל בין ההמיספירות אינו רק בתכנים שהן מעבדות -שפה לעומת מרחב - אלא גם באופן בו הן פועלות. ייצוג העולם במחצית השמאלית הוא פרטני, בימנית הוא גלובלי. הן חושבות אחרת, השמאלית בצורה אנליטית, הימנית בדרך סיתנטית, אסוציאטיבית.

לאי-השוויון בתפקודי שתי מחציות המוח נודעת משמעות רבה בפעילות ההכרנית. אי-השוויון מאפשר למוח לקבוע עדיפויות ולהגיע להחלטות ולקו פעולה תוך סילוק חלופות אחרות. תפקיד המחצית השלטת הוא לשמש מקום מרכזי במוח לעיבוד מידע. 'היעדר מערכת מרכזית לעיבוד ולפיקוח, בעיקר על התהליכים העדינים של למידה, דיבור וקריאה, מוביל לבלבול ניכר מהסוג שרואים במקרים של נזק מוחי מזערי'
*

בשיחה רגילה שמתנהלת בין אנשים, שליש מהמסר עובר במילים וכשני שליש בשפת גוף. על אף עובדה זו, כל דיון בסוגיית השפה מתביית על משכן שפת המילים, הדבורות והכתובות, היינו על ההמיספירה השמאלית שאצל רוב בני-האדם קולטת, מפענחת ומבצעת אותן.

הרכיבים הקדם מילוליים - המנוהלים על-ידי ההמיספירה הימנית - מחולקים לשתי חטיבות

Prosodykinesics. הפרוסודיה כוללת את גובה, נעימה, הטעמה, דגשה, מקצב, עוצמה, גון הצליל ואת תזמון ההפסקות ומהווה מעין מערכת של 'סימני פיסוק' בשטף הדיבור. הרכישה והויסות של הפרוסודיה קודמת בהתפתחות הלשונית של התינוק למיומנות הסגמנטציה הפונטית.

הקינסיקה היא המכלול של תנועות הגוף המלווה את השפה המדוברת. היא מכילה את תנועות הפנטומימה -סימנים מוסכמים להעברת מידע- ומחוות להעשרה, להדגשה, להשלמה של משמעות המילים.

ההמיספירה הימנית יכולה לתכלל ולאחד מידע שמוזרם אליה מערוצי חישה שונים. היא יכולה לפרש גירויים חזותיים ושמיעתיים ולהביא אותם ליחידה תפיסתית אחת וכך היא מסוגלת לזהות, למשל, אם הבעת הפנים של הדובר תואמת או סותרת את המשמעות של המסר המילולי שהוא מעביר.

ההמיספירה הימנית מיטיבה לעבד מידע חדש, השמאלית טובה יותר בטיפול במידע שעבר אמון ושינון. על השפה המדוברת ממונה ההמיספירה השמאלית ואילו המידע החזותי והלא-ורבלי מעובד בהמיספירה הימנית.

להמיספירה הימנית תפקיד מכריע במהלך ההתפתחות הקדם ורבלית של הילד. בתקופה זו למידת הילד מתמקדת בתפיסה של היחסים החזותיים-מרחביים, תבניות, קולות. ידע העולם הראשוני שלו מתארגן על יסוד מידע לא-מילולי.

בזכות התמחות של ההמיספירה הימנית בתחום החזותי-מרחבי, היא אחראית על אחד הרכיבים החשובים והמורכבים ביותר של התקשורת - זיהוי, פענוח והבעה של רגשות.

הסימנים של שפת הגוף עוברים בערוצים שונים:הבעות פנים, טון הדיבור (prosody) ומחוות. השפה הזאת מנהלת ומכתיבה את הכללים ואת מהלך התקשורת. הבעות הפנים ומנחי הגוף נותנים משוב רגשי על מהלך השיחה -מרתקת, משעשעת, או שמא מרגיזה, פוגעת או משעממת- ועוזרים למשוחח לנתב אותה לכיוונים הרצויים. שפת הגוף מורה למשוחח מתי מתחילה ומסתיימת השיחה, מתי מגיע תורו לדבר ומהו 'המרחק הנוח' בינו לבין בן שיחו.

כדי להבין דברים שנאמרו בבדיחות דעת, בהומור, בסרקזם, יש צורך בהבחנה דקה בין המילים לבין ההבעה וגוון הקול המלווים אותן ומעניקים להן את משמעותן, את הכוונה האמתית של הדובר.

תאי עצב הראי

בשנת Giaccamo Rizzollati ,1996 וצוות נירולוגים מאוניברסיטת פרמה גילו, במהלך חקר המוח, אלומת תאי עצב מוזרה באזור קליפת המוח הגחונית הקדם מוטורית של האונות המצחיות. במוחות הקופים שנחקרו, תאי עצב אלה ניצתו כאשר הנבדק עשה פעולה מסויימת אך גם כאשר הוא ראה את אותה פעולה מתבצעת על-ידי קוף אחר. בשל תכונת שיקוף זו, ריזולטי כינה את תאי העצב האלה 'mirror neurons', נירונים של ראי.

נרעשים מהתגלית החדשה, החוקרים פנו לאיתור אלומת עצבים דומה במוח של בני-אדם. הממצאים הראשונים מעידים על קיום מערכות עצבית דומות גם במוח האנושי והעלו אף סברה שהיא 'משקפת' לא רק את תנועות הזולת כי גם את התחושות ואת הרגשות שלו.

חקר מוח הילדים העלה שמערכת תאי-עצב הראי מתפתחת אצלם לפני גיל שנה ומסייעת להם להבין את הפעולות של הסובבים.

נירולוגים רבים, ובראשם Vilayanur Ramachandran, סבורים שתגלית מערכת עצבי הראי היא החשובה ביותר שנתגלתה בעשור האחרון ומקווים שהיא תתן מענה לשאלת האבולוציה של השפה ותובנות אודות סוגיות רבות אחרות שטרם מצאו את פתרונן.

החוקרים סבורים שמערכת המראה קשורה גם ליכולת האמפתית של האדם. אלומות עצב ראי נמצאו באזורי מוח שמגלים פעילות מוגברת בשעה שהאדם חווה רגשות. הוכחה נוספת לקשר זה באה ממחקרים שהראו שאצל נבדקים בעלי אמפתיה מפותחת הייתה פעילות חזקה הן של 'מערכת המראה של תנועות היד' והן של 'מערכת המראה של קריאת הרגשות'. בקרב הנשים - שנחשבות בדרך כלל אמפתיות יותר מהגברים - נמצאו תגובות EEG חזקות יותר באזורי הנירונים של הראי.

שליטה צדית ושפה

שליטה צדית פירושה שאיברים בצד אחד של הגוף עולים ביעילות תפקודם (איכות, מהירות, דיוק וכד') על האיברים בצד השני. נוהגים להבחין בשליטה של יד, עין, אוזן ורגל. היד השלטת, למשל, מבצעת מטלה תנועתית במהירות העולה ביחס של 2/3 על היד המשנית.

העדיפות התפקודית של האברים מצד אחד של הגוף התפתחה -במקביל להיווצרות השפה- בתהליך האבולוציה של האדם. שני המאפיינים, שליטה צדית ושפה, ייחודיים לאדם. עם התפתחות המדעים נמצא הרקע המוחי לעדיפות תפקודית של האברים בצד אחד של הגוף. במשך שנים רבות סברו החוקרים כי מחצית המוח המנהלת את המיומנויות הלשונית נוטלת על עצמה גם עליונות בפיקוד על אברי הגוף שברשותה. לפי תפיסה זו, לאנשים בעלי שליטה צדית ימנית ארגון לשוני בהמיספירה השמאלית ולאיטרים בהמיספירה הימנית. הנחה זו הופרכה והמידע העכשווי מצביע על כך שהמיספירה השמאלית ממונה על התפקודים הלשוניים אצל רוב האנשים, לרוב - אך לא לכל - האיטרים המיספירה לשונית ימנית ואילו בקרב קבוצה קטנה של אנשים הפעילות הלשונית ממוקדת בשתי ההמיספירות.

היד השלטת תבצע עשייה תנועתית לא רק במהירות גבוהה יותר - ביחס של 2/3 - מהיד המשנית, היא תעשה זאת גם באיכות טובה יותר. מידת ההצלחה של פעילות בי-מנואלית - המערבת את שתי הידיים - מותנית בשיתוף הפעולה בין היד השלטת לבין היד המשנית.

כאשר גובשה
שליטה צדית הומוגנית - אחידה - הקולטנים של השפה - העין, האוזן, היד - מנוהלים על ידי אותה המיספירה מוחית אליה הם מזרימים את המידע וממנה הם מקבלים את הוראות הפעולה.

השיבושים בגיבוש שליטה צדית עלולים לפגום בכל המיומנויות הלשוניות ובעיקר באלה שבנויות על שיתוף פעולה בין עין, אוזן ויד - כמו כתיבה וכתיב.

השיבושים נגרמים כאשר התערבות חיצונית - פגיעה באיבר שהיה אמור להיות שליט, היימנה חינוכית של הילד האיטר וכד' - מפירה את התכנון המוחי הראשוני. השיבושים השכיחים הם :
שליטה צדית מעורבת, מוצלבת ו-דו-צדיות, היינו היעדר שליטה צדית.

הגורם הסיבתי לליקויי למידה הוא דיספונקציה מוחית מזערית שמשבשת את תהליכי התפיסה והלמידה. שינוי מלאכותי של התוכנית המוחית - היימנה של ילד איטר, למשל - הוא מעין פגיעה מזערית שמקורה אומנם חיצוני אך נזקיה עלולים לגרום לליקויי למידה.

הבדלי מגדר

כמו בכל הביטויים של ליקויי למידה, גם בהפרעות הלשוניות מספר הבנים עולה, פי ארבעה, חמישה, על זה של הבנות. אחד ההסברים לנחיתות הלשונית של הבנים הועלה על-ידי גשווינד וגלבורדה Geschwind- Galaburda Hypothesis בשנת 1985. הם מנמקים את ההבדל בכך שההורמונים האנדורגנים המופרשים על-ידי הזכרים ברחם אמם מעכבים את התפתחות ההמיספירה השמאלית בשלב נדידת תאי העצב וארגון מבנה המוח.

הסבר אחר לשוני בין המינים אומר שהתינוק הממוצע -היקיף ראשו, גודלו ומשקלו- גדול מהתינוקת ולכן הוא מועד יותר ממנה לתקלות ולנזקים בשעת הלידה.

מומחים המתכחשים להסבר ההורמונלי והאנטומי טוענים שההבדל נובע מהעובדה שבנים נוטים להפריע יותר בכיתה מהבנות ולכן הם מופנים יותר מהן לאבחון ליקויי למידה.

בניגוד בולט ליחס המגדרי שקיים בקרב לקויי הלמידה, ב-NVLD, תסמונת ההמיספירה הימנית יש שוויון מספרי בין בנים לבנות.

התקופה הקריטית וחלון ההזדמנויות

התקופה הקריטית היא טווח הזמן שנועד לעיצוב התפקוד המוחי של איבר או של פעילות. התקופה הקריטית הומחשה באורח דרמטי במחקרם המפורסם של Torsten Wiezel ו- David Hube
l

בשנות ה-70 של המאה שעברה שני החוקרים ערכו ניסוי שממצאיו זיעזעו את הקהילה המדעית. הם כיסו עין אחת של גורי חתולים מיד לאחר היוולדם. לאחר  שבועיים הם הסירו את הכיסוי וגילו שחתולים אלה הפכו ונשארו עיוורים בעין שלא הופעלה. השערת החוקרים היא שאם כי מבחינה אנטומית לא חלה כל פגיעה בעין המכוסה, תאי העצב המיוחדים שהיו צריכים לבנות את הקשרים של הראייה פנו לתפקוד אחר או נכחדו בשל היעדר תעסוקה.

בהתפתחות העובר קיימות תקופות קריטיות אולם לאחר הלידה אותר רק עוד כושר אחד שהחמצת רכישתו בלתי הפיכה. הילד הצעיר קולט  את כל מגוון הצלילים שהוא שומע אולם עם העלייה בגיל יכולת זו הולכת ומצטמצמת לצלילי שפת האם בלבד. טווח הקליטה הרחבה מגיע בערך עד גיל שש. מגיל זה ומעלה האדם מסוגל ללמוד שפה חדשה אך לא יצליח לרכוש את ההטעמה המיוחדת

התקופה הרגישה היא מרווח זמן רחב יותר שבמהלכו יש לממש - לחווט - תפקוד מוחי כלשהו. בניגוד לתקופה הקריטית שנזקיה אינם הפיכים, אם התקופה הרגישה הוחמצה, התפקוד ניתן לשחזור אם כי לא באותה מהירות או הצלחה שבהן הוא מתממש במועד "חלון ההזדמנויות". "לוח הזמנים" של המוח מכתיב עדיפויות: שלוש השנים הראשונות של החיים נחשבות ל"תקופת השיא" של הלמידה. חלון ההזדמנויות של התנועתיות הגסה הוא מהלידה עד גיל 4. התנועתיות העדינה מיטיבה להתפתח בין הגילים 4 ל-7

המומחים סבורים ש"חלון ההזדמיות" מסביר כשרונות מיוחדים - ציור, למשל - שילדים מגלים. ההצטיינות לדעתם נובעת מהעובדה שהילד רכש את המיומנות - גרפומוטוריקה - בתזמון מדויק עם ה-prime time של הכושר.

לימוד שפה שנייה

בני האדם נולדים עם היכולת לקלוט ולהשמיע כל צליל. היכולת הזאת הולכת ופוחתת עם העלייה בגיל. אם ילד לא נחשף - ולא חיווט במוחו צליל כלשהו, - לאחר תום התקופה הקריטית הוא לא יוכל לבטא אותו. המבוגר שלומד שפה שנייה, לאחר שהחמיץ את חלון ההזדמנויות ירכוש את המילים של השפה החדשה אך לא את הארטיקולציה המאפיינת אותה.

במהלך רכישת השפה, המילה הנלמדת - עם המבנים העצביים שלה - מתחברת אל המכלול העצבי של המושג שנוצר ממנה. חפיפה זו של שני המבנים המחווטים מפריעה להטמעת אותה מילה בשפה החדשה.

לימוד שפה  שנייה מניח לא רק ביצוע של פעולות רוחניות ותנועתיות חדשות כי אם גם התעלמות מהישנות שנחרתו עמוק במוח הלשוני. שליפת המידע הלשוני נוטה לפנות אל מאגר המילים המוכרות, אל המסלול הישן שמוביל לזיכרון ארוך הטווח ולא אל השביל הבלתי מוכר, אל מחסן המילים הדל של השפה החדשה.

בשל הסיבות האלה, ילדים צעירים מיטיבים ומבוגרים מתקשים בלימוד שפה שנייה. העובדה שלילדים צעירים קל יותר מהמבוגרים ללמוד שפה שנייה אינה אומרת שהם חייבים לעשות זאת. מניסיוני בשדה החינוך, העמסת שפה שנייה על ילד שמתקשה בראשונה היא מיותרת ואף מזיקה.

פיצוח הקוד העצבי נמצא עדיין בראשיתו ולהערכת המומחים יעברו עוד עשרות שנים עד אשר- אם בכלל- הוא יפוענח. חשיפת הקוד הגנטי - "ספר החיים" - נתפסה בעבר כמשימה נשגבת שתתממש - אולי - בעתיד רחוק מאוד, ולמרות זאת  הטיוטה הראשונה כבר מונחת לפנינו ואנחנו מתחילים ללמוד לקרוא את מלותיה.

הקוד העצבי - "ספר המחשבות" - השפה, הלמידה, הזיכרון עדיין נסתר אך החוקרנות האנושית שלא נרתעת ממורכבות וממכשלות תמצא את הדרך לגלות ולפענח אותו.


.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם