.

 
 
 
 
 
 
 
 
 










 

.

הגמגום

הגמגום, על אף הענין הרב שעורר ומעורר בקרב החוקרים, הספרות המקצועית הענפה שנכתבה עליו, נשאר עד היום בגדר תעלומה. כל תיאוריה - התנהגותית, פסיכוגנית, ניורופיזית, גנטית - מציעה הסבר ומענה טיפולי לגמגום אולם עד היום טרם נמצאו הגורמים הסיבתיים ודרכי טיפול יעילות להתמודדות עם המטרד הלשוני הזה.

ארגון הבריאות העולמי מגדיר את הגמגום כ- "הפרעה בקצב הדיבור שבה הפרט יודע במדויק את אשר הוא רוצה להגיד אך מתקשה לעשות זאת בגלל חזרה לא-רצונית, הארכה או עצירה של הקול"

אל הגמגום הבסיסי מצטרף מכלול של תנועות - עוויתות פנים, צוואר וגוף - שוינגייט מכנה "מאבק הגמגום", ותחושות חריפות של מבוכה, בושה ותסכול

הגמגום מופיע בכל השפות, בכל התרבויות, בכל הגזעים, בכל השכבות החברתיות ובכל התקופות ההיסטוריות.

שכיחות הגמגום היא 1% באוכלוסייה. ההפרעה מופיעה בין הגילים שנתיים עד חמש עם נקודת שיא בגילים ארבע עד חמש שנים. לאחר גיל 10 הופעת הגמגום נדירה ביותר. שכיחות הגמגום גבוהה בקרב הבנים ביחס של 1/4 בקרב הילדים ו-1/9 בקרב המבוגרים. הגמגום של הבנים חמור יותר ולפי אומדן הלוקים בו הוא נשאר גם בבגרות. ל-60% של המגמגמים יש בן משפחה קרוב שסובל מגמגום.

בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, שהגמגום מופיע באורח הדרגתי, החוקרים Ehud Yairi ו-Nicoline Ambrose מצאו שבקרב 40% מהמגמגמים ההפרעה הופיעה בפתאומיות, תוך יום יומיים, לאחר שהילד כבר רכש הבעה שוטפת, תקינה.

גמגום ראשוני וגמגום שניוני
מקובל להבחין בין שני שלבים של גמגום -ראשוני ושניוני. הגמגום הראשוני הוא תופעה טבעית, שכיחה מאוד שמכתימה את ההבעה של ראשית הדיבור. הילד מספר על אירוע מלהיב ומרגש, מילים רבות רוצות לפרוץ ואמצעי ההבעה, הקורדינציה התנועתית, טרם הבשילו. הלשון, השפתיים, השיניים, הנשימה מסתכסכים זה עם זה ומכשילים את ההבעה הרהוטה של המילים. אם מתעלמים מהגמגום הראשוני, עם שכלול התיאום התנועתי בין רשויות הביצוע, הוא יעבור מעצמו, ללא כל צורך בהתערבות טיפולית.

כדי למנוע הזנחה של הבעיה נקבעו מדדים אחדים שקיומם צריך להדליק נורה אדומה והפנייה של הילד המגמגם לאבחון. כאשר יש היסטוריה משפחתית כבדה של גמגום -הגמגום של הילד נמשך מעל תקופה של שישה חודשים - הילד המגמגם מגלה הפרעות לשוניות נוספות - כאשר הילד המגמגם או משפחתו מגלים דאגה מוגזמת או חרדה יתרה לנוכח ההפרעה.

בעבר היה מקובל לחשוב שהגמגום השניוני נוצר כאשר הילד הופך מודע לקשיי הדיבור שלו ומאמץ מערכת מסורבלת של התנהגויות - תנועות סטריאטיפיות, אותיות ומילים מאגיות, טיקים, ספסמות וכד' - שמטרתה למתן את המתח שכישלון ההבעה יוצר. המחקר המודרני לא תומך בהסבר זה. רוב הילדים, והוריהם, הופכים מיד מודעים להופעת ההפרעה וההתערבות המתקנת של ההורים אינה מנציחה את הפרעת השטף. לפי ההסבר העכשיווי, הגמגום השניוני שונה, כבר בתחילתו במאפייניו כגון חומרת; החזרתיות, הארכת הצלילים, מחסומי השתיקה, מתח תנועתי רב ונשימה בלתי סדירה.

גורמים סיבתיים
למרות שכל תיאוריה שלטת בתקופתה ידעה להסביר את הסיבות להיווצרות הגמגום, עד היום אין ידע מוכח ומוסכם על המומחים בדבר הגורמים להפרעה זו.

ביוון העתיקה, היפוקרטס, אבי הרפואה, סבר שגמגום נגרם מיובש הלשון. במאה ה-19 מקור הגמגום נבע מפגם אנטומי בחלל הפה והטיפול כלל הליכים כירורגיים טראומטים ביותר. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 שעמדה תחת המונופול הפסיכואנליטי, הגמגום נגרם ממערכת יחסים מעורערת בין התינוק לאמו. במחצית השנייה של המאה ה-20 ההסבר פונה אל הדיספונקציה הנירופיזיולוגית ואילו העשור שלנו מחפש את המקורות הגנטיים להיווצרות הגמגום.

פרוגנוזה
עד גיל 16 קרוב ל-80% מכלל הילדים המגמגמים (כולל כנראה גם גמגום ראשוני) משתחררים באורח ספונטני או בעזרת טיפול מההפרעה. ככל שהטיפול מוקדם יותר סיכויי ההבראה טובים יותר. סיכויי השיקום בקרב המגמגמים מעבר לגיל ההתבגרות נמוכים למדי. לבנות עדיפות גדולה בהשתחררות מההפרעה.

הגמגום אינו הפרעה מונוליטית ולא נמצא פרופיל אישיותי המאפיין אותו. כדי לתאר את מאגר הידע שקיים היום אביא ממצאים אחדים של המחקר הענף שמתנהל היום בדבר סיבותיו הרבים.

ההסבר הפסיכודינמי ההשערות שהגמגום נגרם ממערכת קשרים לקויה בין הילד לאמו, מביקורת הורית חמורה, מ"שפה משפחתית גבוהה" הנכפית על הילד וכד', לא הוכחו כבעלות אחריות חד- משמעית על היווצרות הגמגום.

תיאוריית Approach Avoidance
בשנת 1953 פיתח Joseph Sheehan תיאוריה שהעמידה את הגמגום על גורם הקונפליקט. לפי הגדרה זו הגמגום אינו הפרעה שמקורה אורגני אלא; נגרמת מקונפליקט שחג סביב בעיות של העצמי, התפקיד והזהות. את הטיעון הזה שיהאן מנמק בכך שרוב המגמגמים נכשלים באמירת שמם ובדיבור שתוכנו יזום על ידם אך שרים, מדקלמים ומציגים - כלומר משמיעים 'דברים של אחרים' - בשטף התקין. המגמגם רוצה וחושש, בעת ובעונה, אחת להגיד מילים מסויימות. הרצון להימנע מאמירת המילה יכול לנובע מיחס עוין אל בן שיחו, מחשש או מתחושת אשמה לאמר את הדברים. המילה נעתקת בשל המטעו הרגשי הכבד שהיא נושאת עמה ומשתחררת לאחר שפעולת הגמגום 'הענישה' דיה את הדובר. כלומר אם הגמגום נוצר מתוקפנות לא-מודעת, פעולת הגמגום 'מענישה', הן את הדובר והן את בן שיחו ולאחר שהיא מלאה את תפקידה הכפול, היא הופכת למיותרת.

שיהאן סבל בעצמו מגמגום קשה אך לא נכנע להפרעת הדיבור ופילס את דרכו המקצועית עד לתפקיד של מרצה ב-UCLA.

שיהאן מסווג את הגמגום לפי במת הקונפליקט:

1- מישור המילה עליה נלמד הגמגום
2- מישור הסיטואציה - הופעה בציבור, לפני הכיתה וכד'
3- מישור התוכן הרגשי - כאשר הילד מתאר חוויה טראומתית, או תוכן מביך
4- מישור מערכת היחסים עם בן השיח - מנהל, מורה, שוטר
5- מישור הגנת ה'אגו' - כאשר תוכן הנאמר מחייב, מאיים או מסכן את שלום ה'אגו'

שיהאן מאמין שניסיון ישיר להשגת שטף הדיבור רק מחמיר את הגמגום. רק פתיחות לנושא, קבלה של ההפרעה, ניסיון אמיץ והוגן לא להכנס ל'קופסת השתיקה', להימנעות מדיבור ומשהייה בחברה, היינו התגברות על הפחד מהדיבור ומהשתיקה גם יחד יכולים להביא להקלה ולהתגברות על 'רודנות הגמגום'.

רקע נירולוגי
בצילום המבנה אנטומי של המוח לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין מגמגמים ללא-מגמגמים. בטכניקות ההדמייה החדישות - שמתעדות תהליכים של פעילות מוחית - אותרו מספר אזורים - כמו זה שממןנה על תנועתיות הדיבור וזה שאחראי על קליטה ועל פיענוח צלילים-שפעילותם שונה בקרב המגמגמים. התפקוד של ניסוח והבעה לשונית, שאצל רוב האנשים מתנהל בהמיספירה השמאלית נמצא אצל המגמגמים בהמיספירה הימנית או מחולקת בשתי ההמיספירות.

ההסבר השולט היום בקרב המומחים הוא שהגמגום נגרם בשל דיספונקציה נירולוגית שמשבשת את התזמון המדויק של הפקת דיבור.

שליטה צדית
אחד הממצאים של חקר הגמגום שמוסכם על רוב החוקרים הוא שבקרב המגמגמים שתי ההמיספירות המוחיות מעורבות - ולא רק השלטת - בקליטה, בעיבוד ובהפקת שפה.

בשנת Samuel T. Orton 1925 נירולוג  אמריקאי הציע תיאוריה מהפכנית  ביותר  בתקופתה, להסבר הכשל ברכישת מיומנויות השפה.
תורת אורטון מייחסת את השיבושים ברכישת השפה להפרעות בגיבוש השליטה הצדית.

שליטה צדית פירושה שהמיספירה מוחית אחת מיטיבה לתפעל את האיברים - עין, יד, אוזן, רגל - שהיא אחראית עליהם. האיברים המועדפים מהירים, מדויקים ומיומנים יותר מהאיברים שמנוהלים על-ידי ההמיספירה המשנית. כדי לתפקד כראוי - כדי לפתח כישורים לשוניים תקינים -תהליכי הרכישה, האחסון, הזכירה וההפקה חייבים להתבצע על-ידי המיספירה מוחית אחת. אצל רוב בני-האדם- ההמיספירה השמאלית השלטת ממונה גם על כל הכישורים הלשוניים שלהם.

כאשר גיבוש השליטה הצדית נכשל, שתי ההמיספירות מעורבות במידה שווה במצב שמכונה אמבי- לטרליות,
דו צדיות - ברכישה ובהפקה של השפה. מכיוון שאין שלטת ואין משנית, במקום חלוקת תפקידים נוצר סיכסוך בין השתיים שמתבטא בהפרעות לשוניות כמו גימגום, שיכול אותיות בשפה מדוברת וכתובה, כתב ראי והפרעות לשוניות אחרות.

תורת אורטון זכתה בשעתה לפופולריות רבה אך עם חלוף השנים קרנה ירדה והיא נעלמה מהכותרות. בשנים האחרונות היא חוזרת לשדה המחקר והחינוך ותופסת שוב את המקום הבכיר שהיא ראויה לו.

ההפרעות בהתפתחות מיומנויות השפה יכולות להיגרם גם משינוי חינוכי של השליטה הצדית, מהיימנה, מהפיכת ילד איטר לכותב בידו הימנית. ההדגמה המפורסמת של נזקי שינוי השליטה הצדית היא הניסוי של לואיס שבמהלכו קבוצה של ילדים ימניים אולצו, במשך מספר שבועות, לתפקד בידם השמאלית. בתום תקופת הניסוי, כל הילדים גמגמו. מחקרים אחרים מצאו שרבע מקרב ילדים שעוברים היפוך שליטה צדית מגלים תגובות פסיכומוטוריות קשות. התגובה הבולטת והשכיחה ביותר היא הגמגום. כמו כן נמנו שיבושים בתפקוד התנועתי הכללי, ביטויים של מתח רב, "טיקים" עצבניים והפרעות התנהגות שונות. ממצאים רבים מצביעים על קשר בין שינוי מאולץ של שליטה צדית לבין הפרעות במיומנויות הלשוניות שסימנן הבולט הוא הגמגום. למרות שכיחות התופעה, היא לא נחקרה ביסודיות וטרם נמצא לה הסבר מדעי מניח את הדעת.

תורשה
הרקע התורשתי של הגמגום הוכח במחקרים רבים. חקר המשפחות מעלה שלשני שליש של אוכלוסיית המגמגמים יש קרוב משפחה שסובל מההפרעה. בקרב תאומי אחווה dizygotic כאשר אחד מהם מגמגם, בין 10% ל-30% של המקרים הגמגום מופיע גם אצל אחיו. בקרב תאומים זהים monozygotic כאשר קיים גמגום ב-80%-90% של המקרים הוא פוגע בשני האחים. העובדה שבחלק ממקרי הגמגום של תאומים זהים לאחד מהאחים הבעה שוטפת שוללת את האחריות הגנטית הבלעדית על היווצרות הפרעת הדיבור.




.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאביתפרקקודם