עמוד הבית על האתר המחברת מפת האתר כתבו לי




















החלומות של ילדים עיוורים מלידה

"את האוספת של החלומות? קוראים לי יוסי. חלמתי חלום אבל אני לא יכול לספר לך אותו כי הוא סוד גדול מדי". יוסי, ילד צנום, בן 10, שחרחר ונאה מתרחק לפינה של אולם ההתעמלות, מתיישב על הריצפה וראשו  בין כפות ידיו שוקע במחשבות. לאחר מספר דקות הוא חוזר אלי "זה סוד שלי אבל אני אספר לך אותו, את יכולה לכתוב ... גם את שמי..."

"בחלום שלי הרגשתי שהייתי כותב, אני בדיוק כמוך, אוהב לכתוב. שלשום התחלתי, היה לי חשק לכתוב ואני אכתוב ספרים. אני כותב ופתאום קוראים לי. התרגזתי, מה מפריעים לי, אבל הלכתי. אומרים לי שהגיעה מתנה... לי...שמחתי הרבה... קיבלתי שתי קופסאות לא כל כך גדולות לא כל כך קטנות ובפנים מחברות, עפרונות, מוחקים... מצחיק... הה... אבל מה אני צריך את זה? מה אני צריך את זה? לקחתי את המוחקים והעפרונות ונתתי אותם למורה. וגם לקחתי קופסה ענקית והראתי למורה והיא שמחה"

***
לפני עשרות שנים, בתחילת לימודי באוניברסיטה העברית, החלטתי - בקלות הדעת של תמימות הנעורים - לכתוב עבודה סמינריונית על חלומם של ילדים עיוורים מלידה. העבודה מונחת לפני, דפיה המתפוררים וההערות של מורי - קרל פרנקנשטיין - מעלים בי געגועים אל אותה התרגשות מסעירה שמלאה אותי על סף התגליות המופלאות שממתינות לי באזור הדימדומים של ההתנסות החושית.

מחסומי השפה, יהירות מונופול חמשת החושים לא הטרידו אותי וניגשתי למסע ההיכרות בביטחון שאצליח להתנער מהם ואבנה תובנה חדשה לא על עולמו של "החריג" כי אם על זה של "האחר".

נסעתי לבית חינוך עיוורים בפאתי ירושלים. בעזרת עובדי המקום איתרתי קבוצת ילדים בני 10-11 עיוורים מלידה. במפגש עם הילדים סיפרתי להם שאני לומדת באוניברסיטה העברית והייתי רוצה לכתוב עבודה על החלומות שלהם. אבוא לבית חינוך, פעמיים בשבוע, במשך מספר חודשים ואמתין להם באולם ההתעמלות של המוסד.

רובם הגיעו, תחילה מהססים, לאט לאט מפשירים ומתידדים עם "פינת החלומות" באולם ההתעמלות.

מהות החלום, סוגייה מרתקת כשלעצמה, לא נבחנה בעבודה. המידע על החלום בא מההתנסות של הרואים ומכיוון שלא תכננתי לכמת, לאמוד או להשוות בין חלומות הפקחים לאלה של העיוורים לנתונים הנורמטיביים לא היה כל תפקיד בעבודה.

לאחר שרשמתי עשרות חלומות של הילדים העיוורים חילקתי אותם לפי הנושא המאפיין אותם וניסיתי להקשיב - באוזניים לא משוחדות - לסיפורים שלהם.

אילו שאלו אותנו - הרואים - מהי המשאלה הגדולה ביותר של הילדים העיוורים רובנו היינו עונים - הראייה. הנה מספר חלומות בהם הילדים העיוורים "רואים".

"את יודעת, אח שלי מסכן, חולה, יש לו אסטמה. אז אני חלמתי שאח שלי צריך להציג בהצגה גדולה, אבל הוא נהיה חולה. ובחלום אני ראיתי, ראיתי בחלום, אז אמרתי אני אציג במקומו, אקרא במקומו. הגיע תורי, עליתי על הבמה. היו שם הרבה אנשים. נתנו לי נייר עם ההצגה ושם...על הבמה...התברר לי שאני רואה אבל אני לא מכיר את הכתב של הרואים. זה האיש למטה לחש, לחש לי. כל האנשים חיכו שאני אציג ואני לא מכיר את הכתב. ואז התחלתי לצעוק: אני לא יודע...אני לא יודע...היה לי כל-כך רע!"

"זה חלום ישן שחלמתי עוד בפרס. חלמתי שאני בארץ ישראל. אני הולכת לבד בגן גדול וקוטפת פרחים קוטפת הרבה פרחים. הידיים שלי מלאות פרחים. המון פרחים יפים. כן, כמובן, ראיתי בחלום. ואז ככה סתם, לא יודעת למה, אני זורקת את כל הפרחים, זורקת אותם כך ברוח ... ואז הם באים ומתחילים לרדוף אחרי. המון אנשים רצים אחרי, אני שומעת את קולם, ואני רצה, רצה ונופלת על המדרגות. ואז, מרוב פחד התעוררתי."

"חלמתי שאבא שלי לקח אותי לבית-הכנסת. אני הלכתי בין צנורות ולא נפלתי, בכלל לא נפלתי, אפילו לא עליתי עליהם כי ראיתי כמוכם בחלום. ופתאום כאילו הייתה מלחמה ואני רואה שהשמיים הפכו לנחושת והאדמה לברזל."

הראייה אינה המשאלה המיוחלת של הילדים העיוורים. בסביבה המשפחתית והחברתית של הילדים, העיוורון נתפס כעונש על חטאה של האם או של הילד. עולם הרואים כופה על הילד העיוור תחושה של נחיתות, של אשמה. כאשר הוא מעיז להתחמק מעונש העיוורון הוא נדון לעונש חמור אחר.

לראייה כוח מאגי, מסתורי, מאיים ומשחית.

"בחלומי נדמה לי שאני אהרון, שוכב במיטה שלי. בא משה ואני לא מכיר אותו. הוא דיבר אלי, רצה לבשר את מותי - אבל פחד. אמר: כתוב בספר בראשית. אנחנו מתחילים לקרוא. על כל יום שברא אלוהים אנחנו אומרים: ברא בשכל, ביום שישי: באדם. אני מתחיל להבין ושואל: האם הגיע תורי? אז אני אומר : אני רועד (אני לא עוזב את זה מהלב שלי). עולים על ההר ונפתחת מערה ובה נר ומיטה. אנחנו נכנסים ונסגרת המערה. תמתח את ידיך ותעצום את פיך! ואני מת. העם רוצה להרוג את משה כי חושבים שהוא הרג אותי. אבל הוא אומר שלא ואז כולם אוהבים אותי כל כך, כי אני רדפתי את השלום, אוהבים אותי כל כך!!! (איך לא רואים את המלאכים? אליהו הנביא בא על כתפו של כל אחד ולא רואים, לא מרגישים. אצלכם זה דפים ריקים, לא מרגישים כלום! למה זה? אם הייתי פיקח עכשיו, הייתי הורג את כל המוסד!)

המשאלה האמיתית של הילדים באה -אולי- על ביטויה בחלומו של שמואל "חלמתי שנסעתי באוניה לארצות של עיוורים. סוף סוף הייתי חשוב!"

הגורם שמעורר חרדה בחלומות של הילדים העיוורים הפתיע אותי. לאחר מחשבה מעמיקה יותר הוא נראה לי מובן מאליו כל כך שבמקום להיות מופתעת, הייתי אמורה לחזות אותו.

"חלמתי שאני כותב בכיתה. ראיתי, הרגשתי פתאום  שבא עלי נשר. גדול כזה, בא עלי... עף לי בתוך הפנים... גדול כל כך... בפנים שלי... פתאום. נבהלתי נורא... נורא"

"פעם חלמתי שהייתי באניה ויששכר שר שירים. ובים היה לויתן וגם הוא שר. גדי עשה כמו כלב או לויתן או משוגע. אז חשבו, אולי הלויתן הוא בן-אדם אז הם נגעו בי והאניה טבעה וגם אני בפנים ופוחד...איך פוחד...חלמתי שהעולם יפול ואולי הלויתנים לא ימותו והם יבלעו אותנו. (איך יכולים להרגיש בחלום? איך? הנשמה הולכת בלילה לספר לאלוהים? ולי נדמה שזו אמת...)

"חלמתי שאני בבית. חלמתי שאבא שלי צבט אותי מאחור. הרגשתי רעד ונבהלתי נורא...נבהלתי נורא"

"דומה לי שאני יושב בכיתה ומכין שיעורים. ככה שקט בכיתה ואני מכין שיעורים ובא מישהו ומרעיד אותי פתאום ואז אני מתעורר בפחד. הו כמה פחדתי!"

"חלמתי שהגיע יומי האחרון ופתאום רעדתי. מישהו נתן לי שתי סטירות, על הלחי, על האוזן. פתאום חשבתי על המוות. שכל העולם מה קורה לו? הגיע יומי האחרון. קיבלתי סטירות. רציתי לעצור את הפחד ולא יכולתי! נבהלתי הרבה !" (מדברים דברים ושוכחים כמה פחד היה)

"חלמתי שמול הבית שלנו היה בית גבוה, שתי קומות, בקומה שנייה היה עציץ ועליו היה כתוב:מי שנוגע בי - ימות. ואני ראיתי בחלום. אז אני נגעתי. פתאום הופיע איש גדול איזה שמונה מטרים. ולאיש היו ארבע אצבעות על היד והוא התחיל לרדוף אחרי. אני רצתי והוא רץ אחרי. אני רצתי בכל מיני מקומות,חדרים, בסוף הוא תפס אותי, כאן בצוואר והוריד אותי למטה ואז התעוררתי. (הנשמה הולכת אז איך נושמים?)

"הנגיעה הפתאומית" עלולה להפחיד כל ילד אך בעוד חוש הראייה יכול להזהיר, או לפחות להכין את הילד לבאות, הילד העיוור עומד חסר אונים, חשוף, ללא כל הגנה מולה.

הילדים העיוורים התקשו להבחין בין החלום לחלום בהקיץ.

"חלמתי שאני יושבת בכיתה והמורה שאלה שאלה בתנ"ך. אף אחד לא ידע את התשובה. ואני הנחתי את הראש על השולחן וחלמתי את התשובה. ואז התעוררתי וסיפרתי למורה את התשובה."**

החלום של גדי נראה יותר כחלום בהקיץ לפי טון הדיבור בו הוא סופר. "אני חלמתי שטיפסתי על הגג אמא שלי ת מ י ד נותנת לי לטפס על הגג, היא אף פעם לא פוחדת שאני אפול. למחסן שלנו יש גג כזה אז זה כלום לטפס עליו ואני טיפסתי על הגג וגם אמא נתנה לי..."

אחת הבעיות שהתגלו בסיפור החלומות היא הקושי של הילדים העיוורים להציב את הגבול בין השינה להתעוררות. ילדים רבים המשיכו את תיאור החלום כאשר היה ברור שהם כבר ערים, או סיימו אותו
בנוסח "קיבלתי מכה בראש מהארון ואז התעוררתי".

לילדים עיוורים רבים דפוסי שינה מעורערים, כמו תזמון לקוי של שעות השינה, ההתעוררות ונמנומי יום מרובים. בעבר ההפרעות יוחסו לגורמים סיבתיים נפשיים והתנהגותיים. בסוף שנות השישים של המאה שעברה התגלה הגורם האנדוקריני להפרעות אלה ומתן תרופת המלוטונין הביא לשיפור רב באיכות השינה של הילדים העיוורים. ההתעוררות בבוקר בעזרת השמעת מוסיקה סייעה אף היא רבות במתיחת הגבול בין שינה לערות.

החלומות כהשתקפות המצוקות הנפשיות של הילד העיוור התגלו בסיפוריו המצמררים של שאול הקטן. שאול סירב בתוקף להסתגל לעיוורונו והתעקש לנהל אורח חיים פרוע של ילד רואה. הוא נהג לברוח מהמוסד, להתפרץ לרחוב או לרוץ בשדות הסמוכים לו. הוא נמצא פעמים רבות בבורות עמוקים עם רגליים וידיים שבורות ופצועות. במוסד עצמו הוא היה דוהר במסדרונות, מפיל ושובר את כל מה שנקלע בדרכו.

" חלמתי שרכבת עברה על העין של כל התרנגולות והן מתו"

"חלמתי שהיה כלב אחד, בא איש ונתן לו רעל. אז הכלב נפל ומת והאיש זרק אותו לתוך בור"


"פעם חלמתי שעמדתי על כיסא וראיתי חתול עובר לי בין הרגליים, מתחתי. תפסתי אותה ורציתי להרוג אותה. הייתי בנעליים והחתול ברח. בא חתול שני ועלה על  השולחן והפיל את כל הדברים שהיו שם. כל הכוסות והבקבוקים נשברו והתפזרו מסביב" "איש בא, ראה עז ובלע אותה. נכנס ודפק על הדלת. הוא היה ערבי - בחלום יודעים שהוא היה ערבי. הוא רצה להרוג את העז. הוא הרג אותה והיא נפלה לתוך עמק קטן ושתי רגליים נפלו לה"

לא כל החלומות היו עצובים או טרגיים. הילדים סיפרו גם על חלומות שמחים ומהנים

"חלמתי שהיו לי אופניים ואל האופניים קשורה עגלה עם קפיצים וכל זה עף באוויר. בתוך העגלה היו כלי נגינה שונים: אקורדיאון וחליל ותוף ומנדולינה ו... אני טס באוויר ולכל כלי נגינה קשור חוט ארוך שמגיע אלי. ואני מכוון לאיזה שיר שאני רוצה. אני מושך בחוט והאקורדיאון מנגן שיר שאני רוצה וככה עם כל הכלים ואני עף באוויר וטוב לי כל כך..."

לאחר שאספתי עשרות רבות של חלומות נפרדתי מהילדים והתחלתי בכתיבת העבודה הסמינריונית.אבל משהו הטריד אותי. הרגשה עמומה שהחמצתי משהו בדברי הילדים לא הרפתה ממני. חזרתי וקראתי שוב ושוב את החלומות עד אשר זה היכה בי. הילדים חושבים שאנחנו רואים הכל ושאלו אותי עשרות פעמים איך נראית הנשמה, מה מראהו של אלוהים, של אליהו הנביא, של המלאכים. במסגרת הלימודים שלהם הם מתנסים בחפצים בחוש המגע, חפצים גדולים הם לומדים ממיניאטורות אבל הם מעולם לא נגעו באהבה, בשימחה.

חזרתי למוסד, כינסתי את ידידי הקטנים ומורות אחדות וסיפרתי להם שיש דברים שגם אנחנו לא רואים. להפתעה ולשמחה של הילדים לא היה גבול. גם אתם, הרואים, קצת עיוורים? שאלו בתמהון. לאחר ששוחחנו על כל הדברים שגם הרואים לא רואים דברנו על ה"להרגיש" המונח שהם משמשים בו במקום "לראות" וסיכמנו שאפשר "להרגיש ביד" ואפשר "להרגיש בלב".

הכתב של הרואים "שלא רואים, לא מרגישים", המשיך להטריד את הילדים. על פיסות קטנות של קרטון דק, חרטתי בעיפרון את שמות הילדים וכל אחד קיבל את שמו. כתב הרואים שהם הרגישו ביד לראשונה הצחיק את הילדים שהחליטו שכתב העיוורים הוא פשוט ונעים למגע הרבה יותר מזה של הרואים.

סוף סוף יכולתי להתחיל בכתיבת העבודה הסמינריונית על חלומות של ילדים עיוורים מלידה.

***
*קוטפת הפרחים המתוקה נולדה ללא עצב ראייה, אחת התלמידות שלי הכירה אותה וסיפרה שהיא עשתה חייל, רכשה מקצוע, הקימה משפחה ונולדו לה ילדים "רואים" מתוקים כמוה.

**שנים רבות לאחר מכן, דנה הייתה תלמידה בסמינר "הילד החריג" שהעברתי באניברסיטה העברית. בשיעור שבו הצגתי את חלומות הילדים העיוורים היא הצביעה בהתרגשות וסיפרה שזה היה החלום שלה. היא לא הרבתה להתרפק על זכרונותיה מבית חינוך עיוורים אבל את "פינת החלומות" היא זכרה בבהירות הילדים אהבו מאוד - כך היא סיפרה - את המפגשים האלה ובשעתו היא הייתה די מאוכזבת שלא הצליחה לחלום חלומות מרשימים יותר.




ד"ר אילנה מודלינגר
בית הספר לחינוך ©