עמוד הבית על האתר המחברת מפת האתר כתבו לי




















































תולדות השיגעון

'הטירוף הוא חלומו של האדם בהקיץ' מישל פוקו תולדות השיגעון בעידן התבונה.

היחס לשיגעון בתקופה הקדומה

השריפה הגדולה שהתחוללה בספרייה של מלך אשור Asshurbanipal בארמונו בנינווה 'אפתה' 20.000 לוחות חימר שנשמרו -בשל כך -עד היום. העדויות הכתובות בכתב יתדות מהאלף השנייה לפני הספירה מספרות על תרבות אשור המשגשגת והנאורה שכבר בזמנים הקדומים ההם ידעה להבדיל בין מחלות רוח למחלות הגוף. באשור היו שני סוגים של מרפאים ה-Asu, רופא-איש דת שמונה על טיפול בהפרעות נפש, שיוחסו להשתלטות של שדים על רוח האדם -ורופא שטיפל במחלות גופניות. לכל מחלה הייתה שד משלה ולכל רופא אל משלו. אנשי הדת המרפאים טיפלו בחוליהם במעין פסיכותרפיה קדומה, בניתוח החלומות של חולה הרוח שפורשו כמסרים של האל.

חכמי יוון העתיקה העניקו יחס של סובלנות וחמלה למטורפים וחיפשו דרכים להקל על סבלם. היפוקרטס אבי הרפואה, טען לקשר גומלין בין פגיעות מוחיות לבין מחלות נפש. הוא תיאר - על יסוד תורת ארבע הליחות- את המלנכוליה, הדיכאון שלאחר לידה, פוביה, מאניה ופראנויה ושימש כעד מומחה למחלות רוח במשפטים.

the Characters ה- DSMהראשון, התסוויג של טיפוסי אדם שונים נכתב על-ידי Theophrastus יורשו של אריסטו בראש האסקולה הפריפתטית ביוון העתיקה בשנת 280 לפני הספירה

Marcus Tullius Cicero, מדינאי, פילוסוף וגדול הנואמים של רומי העיז לצאת נגד תורת ארבע הליחות המקודשת של היפוקרטס וטען שהמלנכוליה לא נגרמת בשל גודש המרה השחורה כי אם בשל זעם האלים, פחד וצער.

ברומי העתיקה חל שינוי בהתיחסות אל השיגעון. Aulus Cornelius Celsus גדול סופרי הרפואה הרומית כתב על סוגיות של פילוסופיה, חקלאות ורפואה והוא המקור העיקרי למידע שקיים היום על הרפואה של אלכסנדריה הקדומה. צלזוס הטיף לשימוש בכוח נגד המשוגעים. יש לכבול את המטורפים ולהעניש אותם במכות ובהרעבה כדי שהחרדה שתתעורר בהם תגרום להם להתאושש ולהבריא.

תרבות רומי לא הצטיינה ברפואה, לכן היא העסיקה את הרופאים היוונים, אך היא הרבתה לחוקק חוקים לכל אזרח פגיע - שאינו מסוגל לנהל בכוחות עצמו את חייו - נקבע, מטעם מושל העיר - curator, משגיח שארגן את עסקיו. הזכויות האזרחיות של חולה הנפש נגזלו ממנו עד לתקופה שבה שפיותו - המוכחת חזרה אליו.

במהלך ימי הביניים לא הייתה קיימת סטיגמה שלילית כלפי המטורפים משום שחריגות בהתנהגות נחשבה חלק מהתוכנית האלוהית לגבי האנושות. המטורפים שלא הזיקו לסביבתם הורשו לנוע בחופשיות. כתות דתיות שדאגו לטפל בחולים לקחו על עצמן גם את הטיפול בחולי הרוח.

תרבות האיסלם לא הוטרדה על ידי שדים ורוחות, היא הייתה הראשונה שהקימה בתי מחסה למטורפים וטיפלה בהם ברוח ההומנית של יוון הנאורה.

אבן סינא, גדול הרופאים של האיסלם במאה השנייה לספירה טען שחדרי המוח מנהלים חמישה תהליכים קוגניטיביים נפרדים - שכל ישר, דימיון, הרהור, אומדן וזיכרון. בחיבורו הוא דן בקשר בין גוף לנפש ובגורמים הסיבתיים של המלנכוליה. הוא הטיף להענקת יחס אנושי לחולי הנפש והציע שיטות - כמו אסוציאציות חופשיות - לטיפול בהם.

בראשית המאה הרביעית בין עשרות מוסדות הצדקה שהיו בקונסטנטינופול מופיע ה-morotrophium בית מחסה לחולי רוח. מסגרות דומות הוקמו בהמשך בירושלים ובערים נוספות במזרח התיכון.

בתקופת הרנסנס השיגעון נתפס כתופעה ייחודית של רוח האדם שבוקעת דרך הנביאים, אנשי החזון, הקדושים. היא מבטאת אמת משלה ועל אף הרתיעה שהמשוגעים עוררו , היחס אליהם - כשליחים של אימה מקודשת - היה של יראת כבוד. (מישל פוקו)

במאה ה-Robert Denton 14 כומר אנגלי קנה רישיון מהמלך אדוארד השלישי לייסד בית חולים עבור "הגברים והנשים בעיר העגומה שלפתע התדרדרו לטירוף ואיבדו את זיכרונם" והקים את Berking Church Hospital. ליד ה- Tower of London

בראשית המאה ה-15 נזיר ספרדי - שרחמיו נכמרו למראה התעללות האספסוף במטורפים - הקים את המחסה הראשון עבור ה" Los desamparados. " ב-Valencia עד סוף המאה, ערים ספרדיות רבות -נתונות בשנים ההן תחת שלטון האיסלם - הצטרפו למפעל הקמת מסגרות לטיפול בחולי נפש

***




הנס של Gheel במאה ה-13 נוסד בעיירה Gheel ליד אנטוורפן בבלגיה המוסד הפתוח הראשון לחולי נפש. בית החולים יוצא הדופן הזה מקורו באגדה עתיקה.

אחד משליטי אירלנד במאה השביעית שכל את אישתו היפהפיה. מרוב צער, האיש איבד את שפיותו ופקד על משרתיו לתור את הארץ ולמצוא לו אישה בדמות אשתו המנוחה. כאשר הם שבו ובישרו לו שלא נמצאה אישה כמצוותו הוא פנה אל בתו, Dymphna בת ה- 15 ודרש ממנה למלא את מקומה של אמה.

דימפנה נמלטה בעזרת הכומר, ליצן החצר ואשתו והארבעה השתקעו וחיו כנזירים בעיירה Gheel בבלגיה. כאשר אביה גילה את מקום מסתורה של Dymphna והיא המשיכה בסירובה, בחמת זעם וטרוף הוא ערף את ראשה של בתו.

למקום קבורתה של דימפנה יצא שם של מחולל ניסים, מרפא את חולי הכפיון וחולי הנפש והוא הפך אתר לעלייה לרגל למאות אלפים של חולים. דימפנה זכתה לקנוניזציה של הכנסייה הנוצרית והפכה לפטרונית הקדושה של חולי הנפש.

כאשר המוסד לחולי הנפש שהוקם בעיירה לא היה יכול להכיל יותר את מספר המבקשים להתאשפז אנשי Gheel פתחו את ביתם והחלו לאמץ, לארח ולהעסיק את חוסי המוסד. המוסד לטיפול בחולי הנפש הפך ברבות השנים למתקדם ביותר בסוגו והוא קיים - עם המנהג של השתלבות החולים במשפחות אנשי העיירה עד היום.

***




מסדר הכוכב של בית לחם
המנזר של האחיות של "מסדר הכוכב של בית לחם" הוקם במחצית המאה ה-13 בלונדון. בתחילת המאה ה-15 הוא הוסב לבית מחסה לחולי נפש ויצא לו מוניטין של מוסד אכזרי שחוסיו, כבולים בשרשראות ובאזיקים, חיו בתנאים נוראים של עליבות והשפלה.

במהלך המאה ה-18 הוא פתח את שעריו לקהל סקרנים שתמורת תשלום של פרוטות אחדות הורשו לחזות בחוסים, "בפריקים של בטלם". המבקרים היו מביאים אתם מקלות ארוכים שבהם הם היו דוקרים ומעוררים את זעמם של המשוגעים. ביום שלישי הראשון של כל חודש הכניסה ל"מופע של בטלם" הייתה חופשית. בשנת 1814 נרשמו 96,000 ביקורים כאלה במוסד.

החולים שעזבו או הורשו לצאת מבית המחסה קיבלו רישיון מיוחד - לוחית עשויה בדיל שהוצמדה לשרוולם - לקיבוץ נדבות. הקבצנים האלה כונו בפי העם Tom o' Bedlam

***




ציד המכשפות - הדמוניזציה של הטרוף
הדמוניזציה של השיגעון - ייחוס התופעה להשתלטות שדים שטניים על רוח האדם - היא עתיקת ימים. Caelius Aurelianus רופא רומי מהמאה החמישית טען שהמשוגעים הם שדים מחופשים כגברים ונשים אנושיים שתפקידם להוליך שולל את המין השני. תורתו נתנה היתר לרצח של אלפי משוגעים במטרה להיפטר מנשמות השטן והשדים שהשתלטו עליהם.Paracelsus הרופא - האלכימאי יצא באומץ להגנה על חולי הרוח. הוא ראה בשיגעון מחלה ככל מחלות הגוף: "אל לנו לשכוח שמקור המחלות ששוללות מהאדם את תבונתו טמון בו עצמו ואנו מסרבים להאמין לדעת הכמורה של ימינו שמייחסת אותו ליצורים שטניים ולרוחות רפאים למיניהם"

עם עליית תנועת הרפורמציה חלה תפנית חדה ביחס לחולי הרוח. העולם הנוצרי המפולג נקלע למשבר קשה של אובדן ערכים ונזקק לשעיר לעזאזל. ציד המכשפות היה קיים כבר בתקופה קדומה אך במאה ה-16 היא פרצה בעצמת מגפה, שטפה את ארצות אירופה ופגעה קשות במסגרות הטיפול בחולי נפש שהיו קיימות במנזרים.

הכישוף נחשב לשילוב של כפירה ומאגיה מזיקה שבו המכשפה מתנכרת מרצונה החופשי לאמונה הנוצרית וכורתת ברית עם השטן בתמורה להנאות מיניות ולכוחות שיאפשרו לה לבצע כשפים מרושעים. לפי תפיסה זאת המכשפה אינה קורבן חסר ישע של השטן כי אם מבצעת פעילה של מזימותיו. היות והברית עם השטן נערך מתוך רצון חופשי - שהיה תנאי בסיסי בימים ההם להעמדה לדין - המכשפות כשרות להישפט בבית המשפט.

Heinrich Kramer ו - Jacob Sprenger שני אינקוויזיטורים דומיניקנים גרמנים חיברו, בשנת 1486 מסמך בשם Malleus Malificarum, "פטיש המכשפות" שהצית את ה-Burning Times מאתיים שנים שבמהלכן מאות אלפי "מכשפות" הושמדו בענויים נוראים בכל רחבי אירופה.

הספר קרא תיגר על כל טיעון ששלל את קיום הכישוף ונכתב כספר הדרכה לבתי משפט לאיתור, לזיהוי לחקירה, להרשעה ולהענשה של המכשפות. כאשר הספר נתקל בהתנגדות עזה של אנשי הדת, קרמר פנה אל האפיפיור Innocent השמיני שהיה מוכה אמונות טפלות וחרדה מפני מכשפות וסחט ממנו במרמה את ה"בולה" האישור של ראש הכנסייה המזכה את פירסום המסמך.

המחברים הגישו את כתב היד לעיון של ראשי האינקוויזיציה ואלה דחו בשאט נפש את תוכנו כלא חוקי וכבלתי מוסרי משום שהדמונולוגיה אינה מתישבת עם הדוקטרינה הנוצרית. קרמר התעלם מסירוב האינקוויזיציה, זייף המלצה נלהבת שלה לספר ופירסם אותו. כאשר התרמית התגלתה, הכנסייה הקתולית הטילה חרם על "פטיש המכשפות" וצרפה אותו לרשימת ה-Librorum Prohibitorum של הספרים האסורים לקריאה.

למרות הזיוף והתרמית, המסמך הפך לרב מכר ועמד בבסיס הטבח ההמוני של האומללים מוכי הדיבוק, של אנשי השוליים ושל חולי הרוח.

בעוד קולומבוס מפליג למסעו, בוטיצ'לי מצייר את "לידת ונוס", תומאס מור מחבר את "אוטופיה", מיכלאנג'לו יוצר את ה"Pieta" החמלה, בעוד סרוונטס שוקד על חיבור "דון קישוט", שקספיר כותב את הסונטות והמחזות הנצחיים שלו, ליאונרדו דה ווינצ'י מצייר את "La Joconde", מקייוולי כותב את "הנסיך", בעוד טיכו ברהי ממפה את שמי הלילה, קפלר מחשב את מסלול כוכבי הלכת, קופרניקוס מעלה את התיאוריה ההליוצנטרית, גליליאו מגלה ומראה את מהות שביל החלב, את כתמי השמש, הרים על פני הירח, הטבעות של שבתאי והירחים של יופיטר, בעוד ניוטון מפרסם את principia, היצירה המדעית הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם, בבתי המשפט דנים למוות בעינויים נוראים ובכיכרות ערי אירופה מעלים על גרדום את המכשפות.

***



Johann Weyer


Praestigiis Daemonum

ההתנגדות הגלויה נגד ציד המכשפות באה מכיוון בלתי צפוי. Johann Weyer, תלמידו של גדול מטיפי תורת הנסתר של תקופתו H. C. Agrippa  , היה בעצמו חסיד נאמן של המאגיה. הוא פירסם בשנת 1563 את ספרו Praestigiis Daemonum; Malleus Malificarum שבו הוא שלל את חוברת ההדרכה של ציידי המכשפות. הוא לא התנגד לרעיון קיום השטן ומזימותיו המרושעות לפגוע בבני האדם אך טען שהציידים לא רודפים אחר הנאשם הנכון כי אם אחר נשים זקנות, מוכות במחלת רוח שבמקום הגרדום זקוקות לטיפול רפואי.

וייר לא תקף את הפן המוסרי של ההשמד ההמוני כי אם ניסה לערער את טיעון הרצון החופשי שעומד, לטענת הציידים, מאחורי הכפירה ומעשי הכישופים.

לא כל הכופרים אחראים על בחירתם וכמו לחולי הדיכאון, יש להשיב גם להם את צלילות דעתם כדי שיוכלו לראות את האמת. לא כל הכופרים אשמים משום שיש ביניהם חלשים מטבעם שלא יודעים לעשות את הבחירה הנכונה. הכפירה יכולה לנבוע מבחירה שמבוססת על נתונים שגויים שמקורם בתעתועים של התודעה. השטן מתקיף ללא הרף את התודעה של בני-האדם וכל אחד עלול ליפול קורבן לבחירה השגויה, לכפירה. רדיפת הכופרים והמכשפים בשל חטא שהם לא אחראים לו, במקום להציע להם הזדמנות לתיקון דרכם ולחרטה, רק תגביר את האומללות ואת הצער.

הכנסיה הקתולית הטילה חרם על ספרו ויוהאן וייר הואשם, אף הוא, בהיותו מכשף

***



Philippe Pinel


His patients were no longer to be feared, nor ridiculed, nor pitied, but understood.
Donald Thomas

בשנת Jean-Baptiste Pussin 1771, בורסקאי במקצועו, אושפז בשל מחלת השחפת בבית המחסה Bicetre בפרבר הדרומי של פריס. לאחר החלמתו פוסן נשאר לעבוד כאח בבית החולים.

ביסטר היה אחד מבתי "הכליאה הגדולה" ששימש בימים ההם כבית יתומים, בית סוהר, בית משוגעים ובית חולים. בית המחסה הוקם במטרה לנקות את פריס מכל אנשי השוליים המיותרים - חסרי בית, נוודים, קבצנים, נכים, חולים, מפגרים, מטורפים, יתומים, עבריינים והומוסקסואלים. ביסטר התפרסם בשל תנאי הקיום הברוטליים של העבריינים והמטורפים הכבולים בשרשראות בבורות צינוק אפלים אך גם בשל אסיריו הנודעים כמו מיראבו והמרקיז דה-סאד וכאתר שבו ניסו לראשונה את המצאתו של האזרח ד"ר גייטן - הגיליוטינה.

לאחר תשע שנים של שהותו בבית המחסה, פוסן מונה למשגיח ואחראי על אגף הילדים. כדי להיות ראוי לתפקידו החינוכי החדש, פוסן, הבורסקאי חסר כל ההשכלה, החל לשקוד על לימודיו עד שהוכר כמורה על-ידי הממונים עליו בבית המחסה.

בשנת 1784 פוסן הועלה בדרגה וקיבל את תפקיד "ראש המשטרה הפנימית של בורות הצינוק", משגיח על אגף המטורפים המסוכנים חשוכי המרפא.

פוסן - איש גדול, חסון, שתקן ומסוגר - תוך התעלמות מנוהלי הדיכוי וההשפלה של המקום - הסיר את הכבלים של החוסים המטורפים, החל לשוחח אתם, להקשיב להם, ובשיתוף פעולה מלא עם אשתו החל להעניק להם יחס וטיפול אנושיים. הוא מינה את צוות המטפלים מקרב החולים שהבריאו בהנחה שהם מסוגלים להבין טוב יותר מכל אדם אחר את הצרכים של החוסים והחל לפתח את שיטת הטיפול שלימים תקרא Moral Treatment גישה מהפכנית, מוסרית ואנושית, לטיפול בחולי נפש.

בשנת Philippe Pinel 1793 מונה לרופא הראשי של ביסטר. מוסדות ההשכלה בהם פינל רכש את תוארו לא הוכרו על ידי הקהילייה הרפואית של פריז ולאחר בואו לבירה הוא נאלץ לעבוד שנים רבות בכתיבה ובהוצאה לאור. את עניינו במחלות נפש פינל גילה לאחר שידיד קרוב שלו איבד את שפיותו ובריצת אמוק נעלם בטבע ונפל טרף לזאבים.

פינל היה מיודד עם הרעיונות של המהפכה הצרפתית ויצר קשרים עם חוגים בעלי השפעה שדאגו למינויו. בבואו לביסטר פינל התרשם עמוקות מפועלו של פוסן, האחראי על אגף המטורפים וכאשר הוא הועבר ל- La Salpetriere - למוסד המקביל ש"הכליאה הגדולה" יעדה לנשים - הוא טרח רבות עד אשר עלה בידו לצרף אליו את משפחת פוסן. הוא השכין את החולים בחדרים מוארים, דאג לרווחתם, אסר על השפלתם ועל ענישתם והמשיך - בעזרתו של פוסן - ברפורמה ובגיבוש שיטת ה- Moral Treatment בחולי נפש עד סוף ימי חייו.

ספרו של פינל :A Treatise on Insanity שיצא לאור בשנת 1803 נמצא בספרייה של Google
***




York Retreat

כאשר חבר בכת הקווקרים נפטר בבית המחסה לחולי רוח ב-York אנגליה, סוחר עשיר,William Tuke חבר ב"אגודת הידידים" נקרא לטפל בסידורי קבורתו. טיוק ביקר בבית המחסה והזדעזע עמוקות מעליבות תנאי הקיום של החוסים.

אגודת הידידים היא כת דתית שניתקה את עצמה מהנצרות במאה ה-17. הקוויקרים הם פציפיסטים ושוללים כל ביטוי של אלימות. הם מאמינים בשוויון מלא בין בני האדם והיו הראשונים שהכירו בנשים כשוות זכויות ופעלו רבות לביטול העבדות.

טיוק פנה לקהילת הידידים וגייס כספים להקמת בית חולים לחולי רוח York Retreat שנפתח בסוף המאה ה-18. בית חולים זה היה הראשון באנגליה שהנהיג יחס וטיפול הומני לחולים. החולים שוכנו בחדרים מוארים, קיבלו ביגוד ותזונה נאותה וטופלו באמצעות ריפוי בעיסוק.

***



Jean Martin Charcot


המוזיאון של הפתולוגיה - הכליאה הגדולה

על הגדה השמאלית של נהר; הסיינה בפריס ניצבת קבוצה של מבנים קודרים - La Salpetriere. ה- "Petit Arsenal" מחסן הנשק הקטן הוקם על-ידי לואי ה-13 כדי לייצר אבק שריפה saltpeter עבור מחסן הנשק הגדול מעברו השני של הנהר. בסוף המאה ה-17 גל "הניקוי גדול" שטף את אירופה ונועד לטהר את רחובות הערים הגדולות מהאספסוף של הבלתי רצויים. בהוראת לואי ה-14 המבנים הנטושים הפכו מקום כליאה עבור נשים שנאספו ברחובות פריס.

"הנערות הרעות" שמשפחותיהן מאסו בהן שוכנו במחלקת ה"Correction", נשים  שסווגו כזונות נערמו במחלקת ה-Common , הנשים העברייניות נכלאו ב- Jail והמטורפות נכפתו ב- Quarter of the Insane

בית המחסה לא נדרש לטפל בחוסיו ונועד במטרה לסלק מהרחובות את הקבצנים, העניים, הנכים, את מחוסרי העבודה, היתומים והילדים שננטשו, את הזקנים חסרי הכל, את הזונות, את העבריינים ואת המטורפים.

כאשר ב-1862 הנירולוג הצרפתי Jean Martin Charcot מונה למנהל סלפטריאר שהו במקום יותר מחמשת אלפים נשים. שארקו עבד במוסד במשך 30 שנים ...עד סוף חייו.

"במוזיאון חי" זה של פתולוגיה שארקו החל במחקר אנטומי-קליני שיטתי של אלפי הנשים המאושפזות. הוא איתר שורה ארוכה של תופעות חולניות שלא היו מוכרות לפניו. הוא תיעד אותן והעניק להן את שמו.

שארקו הפך את סלפטריאר למרכז רפואי בעל שם עולמי ו"להצגה הטובה ביותר בעיר". באמפיתיאטרון של המוסד, מואר בזרקורים, שרקו היה מציג את מטופלותיו - ואת חוליין - לעיני קהל של סקרנים מהאצולה, מהסופרים, מהוגי הדיעות של פריס ואורחים שבאו מכל רחבי אירופה. בתצוגות ראווה אלה הוא השתמש בטכניקות חדשניות ודרמטיות של היפנוזה, מגנטיות וחשמל.

את המוניטין העולמי שלו שארקו רכש בזכות חקר ההיסטריה. בניגוד לדעה המקובלת בימיו שההיסטריה היא העמדת פנים, תרמית של התחלות, שארקו סבר שמדובר במחלה של מערכת העצבים שפורצת בשל משברים נפשיים.

שארקו היה המרצה הראשון לנירולוגיה ומשך לשיעוריו אחדים מגדולי המדענים של דורו. המפורסמים בין תלמידיו היו Alfred Binet, Gilles de la Tourette ,Joseph Jules Babinski ,Sigmund Freud פרויד השתתף במשך כחצי שנה בשיעוריו של שארקו, והחוויה הזאת עיצבה את המשך פועלו המקצועי, את פיתוח תורת הפסיכואנליזה.

שארקו, "הקיסר של סלפטריאר", היה אדם שתקן, מרצה מעולה ואוהב מושבע של בעלי חיים. הוא התהדר בעובדה שבמעבדותיו הוא מעולם לא עשה ניסויים בחיות. במבט לאחור, מזווית מוסרית שונה השלט שהיה תלוי על דלת חדרו:"Vous ne trouverez pas une clinique des chiens chez moi" "אתם לא תמצאו כאן מעבדה של כלבים" צורם בעליבותו. עם המאגר הנורא של הנשים המושפלות שהוצגו לראווה ב"מופע האימים של ימי שלישי" מי צריך כלבים?

***




החוק ומחלת הנפש

בשנת Daniel M'Naughten 1843, חוטב עצים סקוטי, רצח את מזכירו של ראש ממשלת בריטניה. מנאוטן התכוון להתקש בחיי ראש הממשלה אך תוכניתו יצאה מכלל שליטה ופגעה באדם הלא נכון. מנאוטן האמין שראש הממשלה רקח קשר נגדו ואחראי למשברים האישיים והכלכליים שפקדו אותו. האיש הועמד למשפט שבמהלו תשעה עדים הצהירו שמנאוטן הוא חולה נפש. חבר המושבעים זיכה את מנאוטן מאשמה בטיעון "חף מפשע בשל אי-שפיות"

המלכה ויקטוריה לא השלימה עם פסק הדין ופנתה אל בית הלורדים בבקשה לבחון את הסוגייה עם צוות של שופטים.

הדיון הניבאת נוסחת החוק שאומרת שנאשם לא ייחשב; אחראי למעשיו אם בשעת ביצועם הוא לא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע. "חוק מנאוטן" התקבל והופעל במשך יותר ממאה שנים בבתי המחוקקים והמשפט באירופה ובארה"ב.

לקראת סוף המאה ה-20 מספר מדינות בארה"ב התאגדות וחקקו את חוק guilty but mentally ill GBMI שבא לשפר את קודמו. החוק החדש קובע שהנאשם אשם מבחינה חוקית בביצוע העברה אך בשל היותו חולה נפש הוא לא יכלא בבית סוהר אלא יאושפז במוסד טיפולי. אם וכאשר הוא יחלים הוא ישלים את תקופת גזר דינו בבית סוהר. החוק החדש אמור להעניק שמירה טובה יותר על החברה, לדאוג לטיפול לנאשמים החולים ולעודד אותם לנטילת אחריות גדולה יותר למעשיהם.

***




A Mind That Found Itself

אוטוביוגרפיות רבות על ההתנסות בשיגעון ובאישפוז בבית חולים לחולי נפש נכתבו וריגשו את קהל הקוראים אך החשוב והמשפיע מכולם הוא ספרו הקלאסי של צעיר אמריקאי Clifford Whittingham A Mind That Found Itself Beers . שראה אור בשנת 1908

בירס, צעיר מוכשר סיים את לימודיו באוניברסיטת יל ועמד על סף עתיד מבטיח של איש עסקים כאשר לקה בהתמוטטות עצבים ועשה ניסיון התאבדות כושל. הוא אושפז בבית חולים לחולי נפש שבראשית המאה העשרים היה עדיין נתון בעידן החושך של היחס אל החולים. הוא הולבש בכותונת משוגעים מהודקת שחנקה אותו וגרמה לו לכאב בלתי נסבל, נכלא בתא מרופד מזוהם בצחנה נוראה ובמשך שנתיים הוכה, עונה והושפל.

כאשר עלה בידו לעזוב את המוסד הוא כתב ופרסם את אשר עבר עליו בשנות אישפוזו. הספר עורר ענין רב ונחשול של מחאות על היחס הבלתי-אנושי אל חולי הנפש. רבים רואים בהופעת הספר את אבן היסוד ליצירת התנועה המודרנית לבריאות הנפש. שנה לאחר הוצאת הספר בירס יסד, עם שותפים אחרים, את ה- National Mental Health Association התנועה האמריקאית לבריאות הנפש ופעל במשך שנים רבות לבטול הסטיגמה והטיפול הבלתי-אנושי בבתי חולים לחולי רוח.

***


ד"ר אילנה מודלינגר
בית הספר לחינוך ©