עמוד הבית
על האתר
המחברת
מפת האתר
כתבו לי














דרכי הטיפול במחלות נפש

בימי קדם, באלף השלישי לפני הספירה, כאשר עוד לא הייתה הפרדה בין דת, מדע ורפואה, המחלה נתפסה כמצוקה אנושית וטופלה בסביבה שהעניקה לחולים תנאי חיים של נוחיות, תרבות ונועם. בממפיס, בירת מצריים העתיקה במקדשים של Imhotep -גדול המרפאים של ימי קדם שהערצת העם העלתה לדרגת אל - קמו בתי חולים שהעניקו ריפוי בשינה, בעיסוק, בשיט על הנילוס, בקונצרטים, במחול ובציור. דרכי הטיפול וחובות המרפאים נוסחו בקפידה וההחלמה יוחסה לכוחות של קמיעים ולחסדי האלילים.

לפי עדויות שנשמרו בכתב חרטומים על לוחות טיט, במסופוטמיה, בשנת 2000 לפני הספירה, כבר הייתה הבחנה בין מחלות גוף למחלות נפש. חולי הנפש נחשבו לאחוזי דיבוק וטופלו בידי כהנים-מרפאים. לכל מרפא היה אל משלו ולכל מחלה שד משלה. הטיפול כלל ניתוח חלומות שלפי המחשבה הקדומה הביעו את רצונות האלים.

Asclepiades הניח את יסודות הרפואה היוונית בסוף המאה השנייה לפני הספירה. הוא ראה במחלה הפרה של המאזן בהרמוניה הטבעית של הגוף והנפש והחזיר את היחס ההומני לטיפול בחולי הנפש. הוא שחרר את חולי הנפש מכלאם וטיפל בהם בשיטות טבעיות של דיאטה ועיסוי. Soranus of Ephesus הגניקולוג המפורסם של המאה השנייה המליץ לאשפז את חולי הרוח בחדרים מוארים, מאווררים, אסר על ענישה והתעללות ועל סימום וטישטוש שלהם. הוא ייחס חשיבות רבה לרקע החברתי והתרבותי של החולה ולמערכת הקשרים בין מטפל למטופל.

לאחר התקופה הקדומה חלה הסתאבות קשה בטיפול בחולי נפש שהופך לשורה ארוכה של שיטות הזויות, גרוטסקיות ומבעיתות. היחס אל האנשים שהוגדרו כבלתי-שפויים, לאורך רוב הפרקים של ההיסטוריה האנושית, היה מאופיין באכזריות, בבורות ובאיוולת. הניסיונות לרפא אותם ולהשיבם לנורמליות היו גרועים אף יותר. לאחר עיון ברשימת "ריפויי הטירוף" בשיטות השטניות שהיו נהוגות בעבר שוב אין יודעים מי שפוי ומי לא...

אינני רואה טעם בפירוט כל הטקסים הסהרוריים וההתעללויות הממוסדות שנערכו בשם ריפוי מחלת הנפש אתאר מספר תחנות, פריצות דרך, אנשים שבפועלם המסור השכילו לקדם-ולו במעט -את איכות החיים של חולי הנפש.

בשליש הראשון של המאה ה-20 הפסיכיאטריה עמדה חסרת אונים מול המצוקה הקשה של חולי הנפש. השרשראות הוסרו, בורות הצינוק המזוהמות נאטמו, אך למצבם הנפשי של החוסים לא היה מזור.
.
התופעה המוזרה שחבלה מוחית, עוויתות וחום גבוה ממתנים את התסמינים של מחלות הרוח הייתה ידועה כבר בתקופה קדומה. כבר במאה הרביעית לפני הספירה היפוקרטס ציין שמחלת המלריה מרפאה את השיגעון. הרופאים של ימי הביניים הבחינו אף הם שלאחר מגפה של כולירה שפקדה בתי מחסה של חולי הרוח, הבריאות הנפשית של המחלימים השתפרה.

במשך דורות רבים רווחה הסברה שמחלות המלוות בעוויתות - אפילפסיה, למשל - לא מתיישבות עם הגורמים הסיבתיים של מחלות הנפש ועלתה ההשערה שבעזרתן ניתן יהיה לרפא את השיגעון.

***



בלימת מחלת העגבת

בשנת 1927 הוענק לרופא האוסטרי Julius Wagner von Jauregg פרס נובל לרפואה "על תגלית הערך הטיפולי של השימוש במלריה בריפוי מחלת ה-dementia paralytica"

המחקר השיטתי הראשון על הקשר בין חום גבוה למחלות רוח נערך על-ידי ג'אורג בסוף המאה ה-19. הרופא האוסטרי הבחין שמצבם הבריאותי של חולי רוח לאחר שהחלימו ממחלות המלוות בחום גבוה השתפר באורח משמעותי. הוא הדביק את חולי הנפש במחלות חום רבות עד אשר מצא שהמלריה מחוללת שיפור משמעותי ביותר במצבם של חולי ה-dementia paralytica.

ה-dementia paralytica הייתה מחלה קשה מאוד, קטלנית וחשוכת מרפא, אשר פקדה את חולי העגבת. השלבים הסופנים של העגבת התבטאו בהתנוונות הולכת וגוברת של הכשרים הרוחניים והנירולוגיים. כשליש מהחוסים בבתי החולים לחולי רוח סבלו מהמחלה שסימניה הנירולוגיים היו עוויתות, אי-תיאום תנועתי, הפרעות דיבור ושיתוק. ביטוייה הרגשיים של המחלה היו מאניה, דיכאון, פרנויה, אלימות, הזיות, אובדן הזיכרון, אי-התמצאות, אפאתיה והתאבדות.

על מפתן המאה ה-20 חלה התפתחות מבורכת במיקרוביולוגיה והתגליות הרבות של התקופה החלו לתת הסבר לתופעות שעד אז היו בגדר פרי התצפית בלבד. Fritz Schaudinn זואולוג ו-Erich Hoffmann דרמטולוג גילו בגרמניה את החיידק Spirochaeta pallida שגורם למחלת העגבת. Karl Landsteiner רופא יליד וינה, חתן פרס נובל לרפואה על תגלית סוגי הדם הוכיח שחום גבוה מסוגל להשמיד את החיידק שגורם לעגבת. August Paul von Wassermann הבקטרולוג הגרמני פיתח את המבחן שנקרא על שמו לאבחון מחלת העגבת ולבסוף הבקטרולוג היפני Hideyo Noguchi הראה שה-dementia paralytica נגרמת מזיהום של מערכת העצבים על ידי החיידק Spirochaeta pallida. בזכות שרשרת התגליות האלה הוכח, לראשונה בהיסטוריה של הרפואה, שמחלת נפש יכולה להיגרם על-ידי שיבושים ביולוגיים במערכת העצבים.

ג'אורג הזריק לתשעה חולים שסבלו מ-dementia paralytica כרונית את דמו של חולה מלריה. ארבעה מהם הבריאו הבראה מלאה, במצבם של שניים נוספים חל שיפור ניכר. מעודד מההצלחה של הניסוי הוא חזר עליו עם 275 חולי עגבת שטרם הגיעו לשלב השלישי, הקטלני של המחלה.85% מקרב החולים לא התדרדרו לשלב הסופני, המנוון של מחלת העגבת. על פועלו זה הרופא האוסטרי זכה בפרס נובל לרפואה.

בנוסף לדאגה לבריאותם הנפשית של חוליו, ג'אורג פעל רבות גם לחקיקת חוקים להבטחת זכויותיהם של חולי הרוח.

המחלה הנוראה של העגבת, שכונתה גם "החקיינית הגדולה", משום דמיונה למחלות אחרות שמקשה אפילו על אבחונה, מחלה שסופה המשפיל היה שיטיון, טרוף ומוות נבלמה לבסוף עם תגלית התרופות האנטיביוטיות.

בשנת 1929 הרופא והחוקר הסקוטי Alexander Fleming מצא את התכונות קוטלות החיידקים של הפניצילין שנמצא בעובש ו-12 שנים לאחר מכן התרופה האנטיביוטית יצאה לשוק. הפניצילין בלם באורח דרמטי את שכיחות מחלת העגבת אך לא הצליח להכחיד אותה במלואה. חיידק ה-T Pallidum המחולל את זיהום העגבת הוא יצור שנאבק על חייו, מסתגל ומתפתח. העגבת מרימה מדי פעם בפעם את ראשה אולם בזכות הטיפול התרופתי וחינוך הציבור היא נמצאת תחת שליטה ולא מגיעה - כמו בעבר - לממדי מגפה.
***



Manfred J. Sakel




Insulin shock therapy

פריצת דרך אחרת בטיפול במחלות נפש התחוללה בשנת 1927 בזכות עבודתו של הנירופסיכיאטר הפולני Manfred J. Sakel. במהלך עבודתו בבית-חולים לחולי נפש בברלין, הוא הזריק -בטעות - מנת-יתר של אינסולין לחולה והעוויתות שנגרמו לו מיתנו - משום מה - את התסמין של מחלת הנפש.

שקל מצא שהטיפול בהלם האינסולין מתאים בעיקר לחולים שסובלים מסכיזופרניה. הוא שכלל את שיטתו השיטה הפיזיולוגית הראשונה לטיפול בסכיזופרניה - ופרסם אותה בשנת ב-1930.

ה"Sakel's Technique" זכתה להצלחה מיידית באירופה ובארה"ב ונחשבה בשעתה לתרומה הגדולה ביותר שניתנה לפסיכיאטריה. המחקרים שנערכו בארה"ב אישרו את יעילותו המרשימה של הטיפול בהלם האינסולין בשיפור המצב הבריאותי של חולי הסכיזופרניה.

במקביל לתגלית הטיפול בהלם האינסולין Ladislaus von Meduna רופא הונגרי פיתח שיטה דומה לטיפול בחולי נפש. הוא; מנקודת המוצא של האנטגוניזם שנצפה בין סכיזופרניה למחלות המלוות בעוויתות וחיפש דרכים לנצל זאת למטרות טיפול במחלת הנפש. לאחר שהוא בחן סוגים שונים של חומרים שגורמים לפירכוסים הוא בחר בהזרקה התוך ורידית של ה-metrazol ודיווח על הצלחה דרמטית במיתון התסמין של הסכיזופרניה.
***



Electroconvulsive therapy ECT

אין סוגייה בתולדות הפסיכיאטריה שנתקלה בהתנגדות גדולה יותר מהטיפול בנזע החשמלי וכל שיטה טיפולית הייתה נכחדת לנוכח מסע ההשמצות והשלילה שהופנה נגדה מצד הציבור המזועזע, עמותות שקמו. לבטלה ואחדים מקרב הקהילייה הפסיכיאטרית עצמה. לא כך שיטת הטיפול בנזע חשמלי. סוד עמידותה ושרידתה של השיטה מפתיע בפשטותו. היא בטוחה, יעילה ומהירה מכל שיטות הטיפול הקיימות עד היום.

הטיפול בהלם חשמלי פותח ב-1937 על-ידי הנירולוג האיטלקי
Ugo Cerletti צ'רלטי גר ליד בית מטבחיים והבחין שלאחר שהחיות שהובלו לשחיטה קיבלו מכת חשמל, הן צעדו אל מותן שלוות ורגועות. הוא ניסה את מכת החשמל על אסירים אלימים ומצא שההלם החשמלי הרגיע גם אותם.

למרבה האירוניה טיפול ברברי ואלים זה פועל טוב ומהר יותר מכל שיטות הטיפול האחרות. היום, לאחר שהשיטה שוכללה ותופעות הלוואי הראשונות שלה נפתרו היא מגיעה -לפי American Psychiatric APA Association לרמת הצלחה של 80% בטיפול בדיכאון קשה ובהפרעה הדו-קוטבית, לעומת שיעור - ההצלחה של 50%-60% של השיטות האחרות ועושה זאת במהירות כפולה מכל שאר השיטות.

אחד הרווחים המשניים המפוקפקים של הטיפול בהלם חשמלי הוא אובדן הזיכרון של האירוע עצמו, דבר שטיפח בלב המטפלים את התקווה שההתערבות האלימה לא תהיה מפחידה כמו שאר טיפולי ההלם. לא אצל כל מוכי ההלם החשמלי נמחק זיכרון החוויה. המשוררת סילוויה פלאת' הנפלאה מתארת בספרה האוטוביוגרפי "פעמון הזכוכית" את ההתנסות המבעיתה

Then something bent down and took hold of me and shook me like the end of the world.
Whee-ee-ee-ee-ee, it shrilled, through an air crackling with blue light, and with each flash a great jolt drubbed me till I thought my bones would break and the sap fly out of me like a split plant

שנתיים לאחר התאמת ה-ECT לטיפול בבני-אדם, שותפו של צ'רלטי יצא לארצות אירופה ולארה"ב להפצת השיטה הטיפולית. ה-ECT התקבלה בהתלהבות על-ידי רוב הפסיכיאטרים שטענו ש- 90% מכלל החולים הנתונים בדיכאון עמוק - שלא הגיבו לפני כן לאף טיפול -החלימו לאחר מספר שבועות בזכות הנזע החשמלי. הטיפול בנזע החשמלי חדר לבתי החולים הפסיכיאטרים והחליף את השיטות של הלם האינסולין והמתרזול.

עד מהירה תגובה אלרגית קשה נגד הECT שטפה את דעת הציבור, מגובה בפרסומים רעשנים של התקשורת ועדויות מפלילות של חולים שחוו את הטיפול. ההתנגדות הנמרצת ביותר באה מהטיעון שהטיפול ב-ECT פוגע בזיכרון. ההלם החשמלי אכן גרם לבלבול ולשיכחה זמנית אך חסידי השיטה הראו שלאחר תקופה מסוימת, הזיכרון של המטופלים משתקם וחוזר לקדמותו.

השמועות על הפגיעה בזיכרון עורר אימה בקרב המטופלים. ארנסט המינגווי שסבל מהפרעה דו-קוטבית עבר טיפולים בנזע חשמלי והאיום על אובדן הזיכרון הביא להחלטתו - לדבריו - לשים קץ לחייו.

What is the sense of ruining my head and erasing my memory, which is my capital
and putting me out of business? It was a brilliant cure, but we lost the patient.

השיטה הטיפולית, כאמור, הלכה והשתכללה ותופעות הלוואי שלה מצאו עם השנים את פתרונן, השאלה שטרם נמצאה לה תשובה היא מדוע הזעזעוע של ההלם החשמלי מרפא את המוח?

האמירה החזקה ביותר להגנה על הטיפול בנזע חשמלי נאמרה על-ידי פסיכיאטר : ללא ה-ECT לא הייתי יכול להחזיק מעמד בפסיכיאטריה משום שלא הייתי מסוגל לשאת את העצבות ואת חוסר התקווה של רוב מחלות הנפש"
***



Antonio Egas Moni

הלובוטומיה

חלוץ הטיפול הנירוכירורגי במחלת הנפש הוא הנירולוג הפורטוגזי Antonio Egas Moniz שהמציא בשנת 1935 את הליך הלובוטומיה. הניתוח הלובוטומי הורס את רקמת המוח הקדמי או מנתק את הקשר בין האונות הקדמיות של המוח. פרס נובל לרפואה של שנת 1949 הוענק למוניז על המצאתו.

הלובוטומיה נועדה לטיפול בסכיזופרניה, דיכאון קליני והפרעות חרדה שונות. הניתוח אכן נשא פרות, הוא מיתן את התסמינים של מחלות הנפש אך מחק גם את אישיות המנותח. תופעות הלוואי הממשמעותיות שהפכו את החולה ליצור כבוי, מאובן, היו ידועות לממסד הפסיכיאטרי אך הן נחשבו חסרות ערך לעומת ההישג של דיכוי הביטויים המטרידים, המפחידים של המחלה. ב-20 השנים הבאות עשרות אלפי אנשים עברו לובוטומיה. ברית המועצות הייתה הראשונה שהטילה חרם על שיטת הטיפול הפולשנית והמנוונת "שעומדת בניגוד לכל העקרונות האנושיים" ולקראת שנות ה-70 היא נעלמה כמעט לחלוטין משדה הטיפול.
***



John Cade



 "I believe the brain, like any other organ, can get sick and it can also heal."

הליתיום
לאחר ניסיונות הטיפול הפסיכותרפויטי, טיפולי ההלם וההתערבות הכירורגית החלו לעלות החלופות הכימיות לטיפול במחלות הנפש. כמו פריצות דרך מופלאות אחרות, גם תגלית הליתיום מקורה במקריות ברוכה. John Cade פסיכיאטר אוסטרלי, בשובו ממחנה שבויים היפני שם לו למטרה לחפש מרפא לסבלם של האנשים המעורערים בנפשם. במטבח נטוש בבית החולים בו הוא עבד הוא הקים מעבדה קטנה שבה הוא ערך את ניסוייו. הנחת היסוד המוטעית שלו הייתה שחולים שלוקים במניה סובלים מהפרעה של חילוף חומרים הקשורה - כך הוא שיער - לעודף שתנן urea בשתן שלהם. כדי לבחון את השערתו הוא הזריק לחיותמעבדה חומצת שתן מתוך הנחה שהיא תעורר בהן את אותות המניה. לנוחיות הניסוי הוא השתמש ב-lithium urate משום שחומר זה נמס בקלות.

להפתעתו התגובה שנצפתה הייתה הפוכה להשערותיו. במקום העוררות הגבוהה לה הוא ציפה, הליתיום גרם להרגעה ניכרת של חיות המעבדה. לאחר מבחנים יסודיים וזהירים הליתיום הותאם לטיפול בחולים שלוקים במניה-דפרסיה, בהפרעה דו-קוטבית, כפי שהיא מכונה היום.

שני עשורים חלפו מהרגע שקאד, "מחפש הזהב עלה על עורק זהב עשיר" עד אשר התרופה הראשונה לטיפול במחלת נפש יצאה לשוק. הליתיום הוא חומר טבעי ולא ניתן לרשום עליו פטנט, לכן חברות התרופות לא מצאו את ייצור התרופה משתלמת דיה. מאז 1970 ועד היום מלחי הליתיום משמשים כמייצבי מצב-רוח בהפרעה הדו-קוטבית וכתרופה נגד דיכאון.
***



Sigmund Freud


הפסיכואנליזה

מסוף מלחמת העולם השנייה ועד אמצע שנות השישים הפסיכותרפיה - המענה של הפסיכואנליזה לטיפול במחלות נפש - תפסה את במת הטיפול. מאז ייסודה של הפסיכואנליזה על-ידי זיגמונד פרויד בסוף המאה ה-19 ועד היום תורה זו מעוררת מחלוקת מרה בקרב קהיליית הפסיכיאטרים והפסיכולוגים.

תורת פרויד חוללה מהפך קיצוני בהבנת נפש האדם אך גם חסידיו הנאמנים ביותר מסכימים היום שהטיפול הפסיכותרפויטי נועד לפתרון הנברוזות ואינו מתאים לריפוי מחלות הנפש
.









הפסיכופרמקולוגיה

הפסיכופרמקולוגיה נוסדה עם יציאתה לשוק של התרופה האנטיפסיכוטית הראשונה ה-chlorpromazine.

ב-1952 בבית חולים לחולי רוח Ste.Anne נערך הניסוי הפומבי הראשון של הטיפול ב-chlorpromazine בפריס. זריקות יומיות של התרופה ניתנו לקבוצת חולים והשיפור במצבם - בבהירות החשיבה, בהרגשתם הכללית - היה מעל לכל המשוער. (שנים אחדות לאחר ניסוי זה עבדתי תקופה מסוימת בבית חולים זה והנס שחולל הכלורפרומזין עדיין נישא בפי כל אנשי הצוות).

הכלורפרומזין אינו מרפא את מחלת הנפש אך הוא ממתן ומשכך את הסימפטומים שלה ומאפשר לחולה לנהל אורח חיים מסודר, מחוץ לכותלי בית החולים.

הכלורפרומזין האפיל על כל שיטות הטיפול הישנות של מכות החשמל, האינסולין וההתערבויות הכירורגיות המזיקות. החדרת התרופה לשוק האמריקאי הייתה קשה למדי משום שהוא היה נתון עדיין תחת השליטה המונופוליסטית של הפסיכואנליזה, אך לאחר כשנתיים התרופה אומצה גם על-ידי שרותי הבריאות הנפשית של ארה"
ב.
***


ד"ר אילנה מודלינגר
בית הספר לחינוך ©