.

 
 
 
 
 
 
 
 
 









 

.
   

ליקויים בתפיסת מרחב

החלוקה הבסיסית ביותר בין הכישורים המרחביים מבחינה בכשרים חזותיים-מרחביים וכשרים תנועתיים מרחביים. המיומנויות החזותיות-מרחביות בונות את תפיסת המרחב על התפקודי הראייה והתנועתיות - מרחביות על תנועת הגוף במרחב הסובב. תפקודים רבים משלבים בין שני הסוגים של גיבוש הידע המרחבי

ליקויים בתפיסת המרחב יכולים להיגרם לכן משיבושים בתפיסה החזותית מקשיים תנועתיים ומשניהם גם יחד.

ליקויי למידה לא-מילוליים
התמונה הקלינית שבה קיימת פגיעה קשה בתפיסה המרחבית היא הסינדרום של "ליקויי למידה לא מילוליים" NLD Nonverbal Learning Disorders

בסוף שנות השבעים של המאה העשרים העלה H.Myklebust את אפשרות הקיום של לקויות למידה לא-מילוליות. הוא תיאר את התסמונת כהפרעות במודעות צדית, בכיווניות, בתפיסת זמן, בהערכת גודל, מהירות, מרחק, משקל וכשיבושים ביחסי חברות שמקורם בחוסר יכולת לקרוא את רגשות הזולת.

תסמונת ליקויי הלמידה הלא-מילוליים NVLD nonverbal learning disabilities גובשה בשנים האחרונות לתמונה קלינית נפרדת, בעלת מאפיינים ייחודיים שמבדילים אותה מהמכלול הרחב של ליקויי למידה. היחידה הדיאגנוסטית הזו נחשבת היום לתת-קבוצה עצמאית במסגרת הקטגוריה הכוללת של ליקויי למידה.
 
ליקויים בתפיסת המרחב
הפרעה זו מאופיינת בשלוש קטגוריות של ליקויים 1-ארגון חזותי-מרחבי לקוי - היעדר דימוי חזותי, זיכרון חזותי דל, תפיסה מרחבית משובשת, קשיים בזיהוי היחסים המרחביים. 2 - קשיים תנועתיים - היעדר תיאום, בעיות בשיווי משקל, הפרעות בתנועתיות העדינה. 3- קשיים חברתיים - ליקויים בקריאת שפת גוף, קשיים בהסתגלות לשינויים ולמצב חדש, הפרעות בהבנת האינטראקציה החברתית.

הילד שלוקה ב-NLD מגלה קשיים בולטים בתפיסה המרחבית, בהבנת היחסים המרחביים, בזיהוי, ארגון וגיבוש המידע החזותי-מרחבי. הוא אינו יוצר דימוי חזותי של הסביבה החומרית דבר שמקשה עליואת הזיכרון המרחבי ואת ההתמצאות במקומות חדשים. בשל הכשל התפיסתי על שני יסודותיו, החזותי והתנועתי, הילד שלוקה ב-NLD לא מסוגל ליצור תיאום ויזו-מוטורי *תקין החיוני להתמצאות ולחשיבה המרחבית. הוא מגלה קושי בקליטת רעיון יציבות הצורות, בעובדה שחפצים אינם משתנים כאשר משנים את הזווית, הכיוון או המרחק של יצוגם במרחב.

היות והכושר הלשוני של הילד שסובל מ-NLD לא נפגע, הוא מגלה נטייה מוגזמת לשיום ולורבליזציה של המרחב הסובב אותו

סינדרום "ליקויי הלמידה הלא-מילוליים" מאופיין בקשיים תנועתיים, ביציבה לקויה. בשל חוסר הביטחון הגופני, התינוק שלוקה ב-NLD נמנע מהחקירה התנועתית של סביבתו ומעדיף ללמוד את שמות הדברים שמאכלסים את סביבתו ולא את הסביבה עצמה.

הוא עלול לגלות קשיים בשיווי משקל דבר שהופך את רכישת המיומנויות התנועתיות הבסיסיות לבעייתית ולממושכת יותר משאר הילדים בני גילו.

ההתנסויות נאגרות בזיכרונו של ילד שלוקה ב-NLD באמצעות מילים ולא בתמונות או בתחושות התנועתיות שליוו אותן. כאשר נתוני המרחב לא ניתנים לתמלול, והילד לא מסוגל לשמר אותם בזיכרונו, הוא חווה מבוכה מרחבית שמגבירה - ביתר שאת - את מצוקתו.

קשיי קריאת שפת הגוף של ילד שסובל מ-NLD מחבלים בכל עולמו החברתי. בהקשר המרחבי, הם מונעים ממנו את הבנת המוסכמות והקודים שקובעים את מעגלי הקירבה*של הדיאלוג החברתי ועלולים לדון אותו

- בשל הסגת הגבול באסורה - לדחייה ולבדידות.

דיספקסיה התפתחותית
הדיספרקסיה היא הפרעה ביכולת לתכנן תנועות מיומנות וביכולת לקשר בין מקטעים של מערכי תנועות. איירס מגדירה דיספרקסיה כהפרעה ברכישה של אסטרטגיות תגובה לתנועתיות חדשה. הקושי מתבטא בעיצוב תכנית הפעולה ולא רק בביצוע התנועה עצמה. לפי גרסתה, הפרקסיס הוא יותר מתכנון תנועות שכן הוא מערב את בניית כל המהלך הביצועי, את ארגון ההתנהגות ואת פיתוח שיטות הפעולה, היינו את ידיעה מה לעשות ולא רק כיצד לעשות.

סכימת הגוף
לדברי איירס, רוב ידיעותינו על העולם נובע מידיעותינו על גופנו. המידע החושי המוזרם מהעור ומהפרקים עוזר לשרטט במוח את סכמת הגוף ככלי תנועתי. אם מידע; זה אינו מדויק, אין למוח בסיס אמין לבניית סכמת גופו הוא. הבנת המרחב ותפיסת הכיווניות (למעלה-למטה, קדימה-אחורה) וצדיות (ימין-שמאל) נבנות מההתוודעות של הילד אל גופו ומהתנסותו בו.

כדי לפתח תנועה תקינה דרושה תפיסה של הגוף, היינו של הישות המבצעת אותה. המוח זקוק למפה לסכימה - מדויקת של הגוף כדי לכוון אותו בפעילות התנועתית במרחב.

סכמת הגוף היא היכרות עצמית ייחודית על סמך ניסיון חושי המשולב בקליטה ובארגון שוטף ועכשווי של

התחושות בקליפת המוח החישתית. הרושם המשולב של תחושות אלה ביחס למיקומן על פני הגוף הוא סכמת הגוף. איירס מגדירה סכמת גוף כתפיסת המבנה האנטומי של הגוף והדרך בה משתלבים חלקי הגוף השונים בתנועה.

סכמת הגוף היא; תמונת הגוף כיחידה תלת-ממדית, כפי שהיא מעוצבת במוח, המערבת גורמים בין- אישיים וסביבתיים. סכמה זו היא תחושה כוללת של תפקוד הגוף כיחידה שלמה אחת. תחושה זו תקבלת דרך השרירים, המגע, ראיית האיברים החיצוניים ותחושת הכאב.

מודעות צדית
מודעות צדית היא אחד הכישורים המרחביים של האדם באמצעותו הוא מבחין אוטומטית בין צדו הימני לשמאלי ובמיקומם היחסי - ימין, שמאל - של האובייקטים בסביבתו.

האדם בנוי ברובו ממערכות דו-צדיות וערוך מבחינה נירולוגית לתפקוד כפול זה. למרות שהדו-צדיות הוא נתון מבני, תחושת כיווניות והמודעות לה אינן מולדות אלא נרכשות בתהליך הבשלה אטי ומורכב.

כאשר ילד מזהה את הצד הימני או השמאלי לאחר מחשבה ארוכה, באמצעות סימני עזר חיצוניים (שעון, נקודת חן וכד') או תנועות גישוש, כגון כתיבה, פירוש הדבר שהוא טרם הפנים את המודעות הצדית.

למודעות צדית קודמות שתי הבחנות מרחביות: "למעלה-למטה" ו"קדימה-אחורה". המודעות לחלוקת המרחב ל"למעלה-למטה" מושגת בגיל צעיר יחסית; בעזרת כוח המשיכה המסדיר היטב את החלוקה.

ההבחנה בין "קדימה-אחורה" נשענת על שדה הראייה. כל מה שרואים הוא מלפנים, כל מה שלא רואים הוא מאחור. ההישג ההתפתחותי השלישי - המודעות ל-"ימין-שמאל" -מותנה במידה רבה בגיבוש שליטה צדית. בנטון גורס שהמודעות הצדית מבוססת על אי-שוויון בגרייה שמתקבלת מהשרירים ומהגידים של שני חצאי הגוף ועל תחושת העדיפות של הצד השליט. ילדים שמתקשים בגיבוש הצד השליט מגלים גם הפרעות במודעות צדית.

במסגרת חקר התפתחות תפיסת המרחב, פיאז'ה התמקד בסוגיית המודעות הצדית ואף יצר מבחן לבדיקתה. מודעות צדית, לדבריו, מתפתחת בשלושה שלבים. בשלב הראשון הילד רוכש אותה על גופו הוא, היינו נמצא בתחום המכונה "המרחב הסובייקטיבי". בשלב השני הילד מעתיק את המידע על גוף הזולת ובשלב השלישי על האובייקטים שבסביבתו. הסימנים הראשונים של המודעות הצדית מופיעים בגיל ארבע. בגיל שש הילד מסוגל להבחין בין ימין לשמאל בין אברי גופו. בגיל שתים-עשרה הילדים משיגים את תקרת הכושר, את התפקוד השלם.

קשיי ראייה
תפיסת המרחב נבנית בעזרת כל החושים אך לחוש הראייה תפקיד מרכזי בגיבושה. קשיי ראייה עלולים משום כך לפגום, בעקיפין, גם בהתפתחות התפיסה המרחבית. קשיי הראייה הבולטים ביותר הם:

לקות בראייה דו-עינית - binocular vision impairment - פירושה ששתי העניים לא עובדות בתיאום. הפרעה זו גורמת לאובדן חלקי או מלא של הראייה הסטריאוסקופית, של תפיסת העומק.

עין עצלה -amblyopia היא הפרעת ראייה שפוגעת ב-2%-4% מכלל הילדים. ההפרעה נגרמת כאשר הראייה בעין אחת נפגמת והמוח שאינו סובל את התמונה המטושטשת "מכבה", זונח אותה.

אם האמבליופיה לא זוכה לטיפול, ראיית העין העצלה עלולה להתדרדר עד לעיוורון תפקודי. גם הפרעה זו מלווה באובדן הראייה הסטריאוסקופית ועלולה לחבל בגיבוש התפיסה המרחבית.

פזילה- Strabismus כ-4% מכלל הילדים סובלים מדרגות שונות של פזילה. כאשר השרירים החוץ - -עיניים לא מסוגלים לכוונן את שתי העיניים בסימטריה תקינה, המבט אינו מאוזן וכל עין פונה לכיוון אחר. המוח מתקשה למזג ולפענח את שתי התמונות ונוטה לנטוש אחת מהן, היינו ליצור עין עצלה.

הפרעות אלה שכיחות למדי, לא תמיד מאותרות, ומשערים שכ-12% מהאוכלוסיה לוקים באחת מהן.


 

.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם