.

 
 
 
    
 
 


 


.
   

חוש הטעם

כמו חוש הריח, גם חוש הטעם - בשל חשיבותו להישרדות - התפתח בשלב מוקדם מאוד של האבולוציה של החי. הסמיכות בין שתי מערכות החושים - והקירבה בין הפה לאף - יצרה מנגנון הגנה - עם חוש הריח כ"אזהרה אחרונה" - נגד אכילת רעלים או מזון מקולקל.

גירויי הטעם - כמו אלה של הריח - הם כימיים. פקעיות הטעם - בין 2000 5000 - ממוקמות על הלשון, בצד הפנימי של הלחיים, על החיך העליון והגרון. בכל קולטן טעם מתרחשת המרה של האות הכימי לגירוי חשמלי שמוזרם לאורך סיב העצב דרך גזע המוח אל המוח. יש ארבעה סוגים של קולטני טעם, כל אחד מהם מתמחה באחד מהטעמים הבסיסיים: מליחות, מתיקות, חמיצות ומרירות.

מנקודת אבולוציונית, לכל טעם תפקיד קיומי משלו. המתוק דואג לחיפוש אחר מקורות אנרגיה, המלוח שומר על מאזן הנוזלים והאלקטרוליטים בגוף, המרירות מזהירה מפני רעלים ותחושת החמיצות מאתרת מזון מקולקל.

קולטני הטעם - כמו אלה של הריח ובניגוד לשאר החושים - נמצאים במחזור מתמיד של התחדשות. תוחלת החיים של קולטן טעם - בשל השחיקה הרבה שהוא נחשף לה - הוא כ-10 ימים.

תחושת ה"ארומה", שנתפסת על-ידינו בטעות כטעם, מורכבת בעיקרה - 75% - מהריח.

תחושת הטעם עלולה להשתבש - dysgeusia - כאשר אחד מעצבי הטעם נפגע, כתופעת לוואי של תרופות מסוימות ובשל שינויים הורמונלים חריפים. הכמיהה של נשים בחודשי ההיריון הראשונים לאוכל חריף מוסברת כניסיון שלהן להשיב את עוצמת חוש הטעם.

היעדר מוחלט של חוש הטעם - ageusia - נדיר מאוד. מקורו בפגם גנטי או בפגיעה ביכולת מערכת העצבים להעביר, או של קליפת המוח לזהות את אותות הטעם.




.
ד"ר אילנה מודלינגר
Copyright ©
הבאפרקביתקודם