השפעת אינתיפאדת אל אקצה על האלימות והמתח בבתי-הספר

פרק שני

המצב הבטחוני, תוצריו והתמזגותם בעולמו הפנימי של הילד

כפי שהראינו לעיל בסוף הדברים7, הרי שתחושת המתח הבטחוני בה חיים אזרחי המדינה משפיעה אף היא על רמת האלימות. כפי שצויין בהקדמה , קשה היה למצוא בספרות מחקרים מוכחים ועדכניים על השפעת המתח הזה על עולמו של הילד.

הספרות דנה רבות בנושאי הכנה מטרימה למצבי חרום ומלחמה, בתגובות המערכת למצבים אלה, אך כמעט ולא בהשלכות הנפשיות הקצרות וארוכות  הטווח שבמצבים אלה.

מהמעט שמצאתי עולות מספר נקודות חשובות:

א. חשיפה ארוכה למצבי טרור ואיום גורמת לסוציאליזציה תוקפנית , כלומר להפנמת ערכים של אלימות8. למסקנה זו הגיעו בצפון אירלנד בעקבות סכסוכים אלימים שנמשכו במשך 20 שנה בין קבוצות אזרחים. מסתבר כי עמדות של שנאה בין קבוצות יריבות נקבעות כבר בגילאים צעירים, שבין 6 ל -11 בערך. שיעור מקרי האלימות שביצעו ילדים ושיעור ההתנהגויות שהוגדרו כ"עבריינות נוער" הוכפל מאז התחדשו המאבקים האלימים.

ב. בדיקות בארץ שערכה החוקרת עפרה איילון מעידות כי מצב המלחמה תורם תרומה ישירה לריבוי התנהגויות אנטי-חברתיות. לטענתה מבדיקת העלייה בעקומת העבריינות בישראל עולה שישנן תופעות כגון פגיעה בחיים וברכוש, פריצות לרשות הזולת וזלזול בערכים מוסריים ההופכים לנורמות בעת מלחמה. לטענתה זולות החיים מתבטאת גם בהפניית התנהגות הרסנית כלפי פנים כפי שניכר מהשיעור העולה של התאבדויות בני נוער. בהמשך לדברינו אלו קשה מאד לעשות ניתוק מוחלט בין תגובות אלימות למצבי מתח וטרור לבין תגובות כמו: הלם, בלבול , חוסר שקט בסיסי, בכי ועוד.

מחקר שנעשה בשנת 1974 בעקבות מלחמת יום הכיפורים בדק את תחושותיהם של ילדי קיבוצים ששהו במקלטים בזמן המלחמה. מסתבר כי חוסר הסבר על המצב הגביר את הפחדים והחרדות של הילדים. כמו כן הסתבר כי ביטויי הפחד והתוקפנות הושהו והופיעו לאחר הפסקת האש. רק לאחר שעלו הילדים מהמקלט התחילו להופיע ביטויים כמו " אני אהרוג אותך," וכן משחקי מלחמה - בגילאים נמוכים יותר.

מחקר נוסף מאותה שנה מדווח על ילדי קרית שמונה במצב לחץ - ועל תגובות כגון מבטי אימה, אטימת אזניים, קפיאה , בכי , פחד מרעשים, צרחות כתגובה לרעש, אבדן תיאבון ועוד.

מתוך מיעוט החומר מהסוג שהבאנו לעיל, מצומצם עד אפסי הוא החומר המתייחס לתגובות הילדים והנוער לאינתיפאדה האחרונה. בעתיד , מן הסתם ,תהיה התייחסות של המחקר לנושא, אלא שלעת עתה ,לצורך עבודתנו חשוב מאד לדעתי לעשות את האבחנה הברורה שבין מלחמה לבין מצבינו הנוכחי.

עד כמה שקשה לדבר על מלחמה במושגים של יתרון, הרי שיתרונה של המלחמה היא בידיעה המלווה אותה . המלחמה היא מעל לכל ספק תקופה קשה מאד, היא טומנת בחובה לעיתים אפילו סכנה קיומית )מלחמת ששת הימים , יום הכיפורים( אך עם זאת, כאשר היא מסתיימת יודעים הגורמים המטפלים שהטראומה, לפחות במושגי זמן היא מאחור , וכעת אפשר להתפנות ולטפל בהשלכותיה ,(קשה לומר את הדברים בהקשר של מלחמת לבנון שנמשכה מעל 15 שנה, אלא שכאן שטח הלחימה הוא מחוץ לגבולות המדינה, כך שלפחות בתחושת הילד, הדבר לא מאיים על קיומו הפיזי)

כל מהותה של האינתיפאדה לעומת המלחמות בעבר היא היותה לא מוגבלת לזמן מוקצב, לא למקום, לא לסוג מסויים של אנשים (חיילים או תושבי ספר). במילים אחרות כל אחד, בכל מקום ובכל שעה יכול להיפצע או חלילה להיהרג, בלי אף רמז לכך שניה קודם .

בעוד שבמלחמה יש חוקים ברורים וההגדרות הקלאסיות שלה מבחינת יחסי הכוחות הם "צבא האויב" מול הצבא "שלנו" הרי שבאינתיפאדה האחרונה גם ידיעה זו התערערה. כבר קרוב לשלוש שנים אנו עדים לסוג של טרור קשה ביותר, שאף אחד לא פגש בעוצמה ובאינטנסיביות שלו לפניו. הדברים מתבטאים בפיגועי ירי בשטחים, ובשטחי הקו הירוק, מחבלים מתאבדים מתפוצצים בתוך מקומות הומי אדם, אוטובוסים מתפוצצים על נוסעיהם, מחבלים נכנסים ליישובים ולבתים באין מפריע, ורוצחים ילדים, הורים, סבים וסבתות ללא רחם.

חוסר האונים מול המצב המתואר מתחזק לעיתים מול תגובות הממשלה וכוחות הביטחון. בעוד שבמלחמות הקודמות נקטה ההנהגה בקו הגנתי- התקפי כלשהו, ועל פיו, כמו גם על סמך נסיון צבאי וידיעות מודיעיניות, התבצעה הלחימה, הרי שבאינתיפאדה - למרות כל הידע, המודיעין והטכנולוגיה המתקדמת, עמדה ההנהגה פעמים רבות מגומגמת, הססנית, מבולבלת וחסרת תכנית מוגדרת מול "הצלחות" המחבלים, שכן, יהיה המודיעין משובח ככל שיהיה, אף פעם אין שליטה מוחלטת על המחבל הספיציפי שקם בבקר, והולך לבצע פיגוע.

כיום, נראה שההנהגה מתחילה למצוא מענה מסויים למצב, (ע"י פעולות יזומות , כניסה לאזורים בהם מתרכזים פעילי טרור מרכזיים - תפיסתם או הריגתם) ומצליחה לסכל פיגועים רבים, אלא שגם כאן עם כל הצלחה של סיכול או תפיסת מחבל בדרכו לפיגוע, אנו אומרים שהיה כאן "נס" ו"מזל." אלא שהשאלה היא כמה זמן, מצד שני, אפשר לחיות עם ניסים?!. התחושה הקשה שמלווה את כולם היא שאף אחד לא באמת יודע מתי כל זה ייגמר.

אוטובוס הילדים שהותקף בכפר דרום

במצב זה של חוסר וודאות וערעור השגרה הפשוטה והמבורכת , חלחל אי השקט במינונים גדולים מאד גם אל הילדים, ואם לא תמיד דרך המבוגרים , אז דרך המראות המזעזעים בטלוויזיה ובעיתונים. תחושת שותפות הגורל קיבלה משמעות חזקה גם אצל הילדים, שכן, (כמו שציין הוכמן במאמרו10) הארץ קטנה, כמעט ואין אף אחד בארץ שלא מכיר קרוב משפחה, שכן או חבר שיש לו קשר לנפגעים. לפני שניגש לראות מהן דרכי ההתערבות הפסיכו- חינוכית בעת מצבי מתח או אסון, מעניין לראות כיצד הוגדר "מצב חירום" על-ידי הגורמים המטפלים, עד האינתיפדה האחרונה.

להלן שתי דוגמאות המסבירות את דברינו:

א. קלינגמן 11 בהתייחסותו לעניין ההתערבות מסביר...": התערבות בשעת חירום פירושה התאמת התכנית והצעדים להתנהגות האנשים באסונות הספציפים... חשוב לציין שמשבר איננו מצב פתולוגי אלא תהליך מוגבל בזמן, מעין תקופת מעבר, שהיציאה המוצלחת ממנה הינה החזרה לשיווי המשקל הפסיכולוגי"...

עפרה איילון12 בציינה את הגורמים התומכים בהתמודדות חיובית, טוענת כי "השליטה במצב היא מרכיב מכריע בחסינות מפני לחץ. אמונתו של האדם ביכולתו לשלוט במצב מחלצת אותו מתחושת חוסר האונים , והופכת אותו מקרבן סביל של האירועים למתמודד פעיל... כמו כן היכולת לצפות לעתיד- מפחיתה את רמת הלחץ... פעמים רבות מאפשרת היכולת לצפות מראש תכנון והתארגנות , ומקטינה את ההשפעה השוחקת של חוסר הוודאות."



7.האלימות - סקירה כללית , וביטוייה בחברה הישראלית.

8. חיים על הגבול , עפרה איילון ומולי להד, הוצאת נורד 2000, עמ' 58-60 .

9. מתוך "הכנת מורים ותלמידים לשעת חירום , תבנית והכנה רבת פנים" שמואל להד, עבודת גמר לקבלת
תואר מוסמך בפסיכולוגיה חינוכית, 1981, עמ' 3-6.

10.האלימות בחברה הישראלית- היבטים חינוכיים , במאמר זה אליו התייחסנו גם בפרק השני, מונה הוכמן מספר סיבות אפשריות לביטויי אלימות. בע'מ 48 סעיף ד' מגדיר הוכמן את החברה הישראלית כ "חברה בתחושת בידוד". הוכמן מסייג את דבריו ואומר שתחושת הבידוד שליוותה את המדינה עד מלחמת ששת הימים ש"העולם כולו נגדינו", איננה תקפה עוד היום, בוודאי לא בעידן הכפר הגלובלי, אולם תחושת המתח והלחץ מלווים עדיין את החיים במדינה. העובדה שהארץ קטנה, וההיכרות בין התושבים קרובה )החל בבריגדה, המשך בפלמ"ח וכלה בצה"ל( יוצרים מצב בו כל אירוע שייך לכולם. התוצאה העיקרית מכך היא לחץ גדול ושחיקה מתמדת המחייבים פורקן.

11.התערבות פסיכולוגית -חינוכית בעת אסון , ד"ר קלינגמן אביגדור, הוצאת משרד החינוך והתרבות , תשנ'א, פרק א'.

12.חיים על הגבול , עמ' 27.

אסתר בוארון- אבירם